עם כולם אני אדע לזרום.
אני אדע לחבק, להביע אהבה.
ללחוש לאחיינים שלי כמה אני אוהבת אותם, לחבק אותם עד שנמאס להם כבר.
אני אוהבת לכתוב לחברה הודעה שאני אוהבת ומעריכה אותה.
אני משגעת אנשים עם הסיפורים שלי. אני אוהבת לספר אותם בדרמטיות; ככה אומרים לי.
הכל טוב ויפה, עד שזה מגיע למשפחה היותר קרובה;
ההורים שלי, אחים שלי, ואפילו אחיות הקטנות שלי.
שם הכל נעצר.
אמא מבקשת שאתן לה חיבוק, אבל אני מתרחקת.
למה את לא מספרת לי כלום?' זה המשפט הקבוע שלה.
למה לכולם מגיע ולי לא?" היא שואלת, כמעט נעלבת.
כי ככה. לא יודעת. זה באמת לא בכוונה, תביני.
גם אחי דיבר איתי עלזה. ולא, הוא לא הבין כלום.
כי גם לא הצלחתי להסביר את עצמי.
אין לי מילים שיוכלו לתאר את האהבה שלי למשפחה שלי,
ודווקא לכן זה כ"כ מפריע לי.
יש כאן כמה שדיברו על הנושא הזה לאחרונה, וחשוב לי לדעת אם זה רק אני.. ומה הגורם האפשרי לזה.
אשמח שתענו, תודה!
