סופסוף ראיתי אותן מהאוטובוס.
אותה, א"א היה שלא לזהות;
קוקו קצר וקופצני, הולכת ומדברת עם המון תנועות ידיים, נמצאת במרכז החבר'ה.
שמחתי בשבילה. באמת.
אבל, אז, ראיתי את היפה הקטנטנה שלי.
קטנה כ"כ. שהילקוט שלה אפילו יותר גדול ממנה.
היא השתרכה אחריהן, שקטה, עצובה.
אני יודעת ששתיכן הפכים.
את- קופצנית, נמצאת תמיד במרכז, מלאת בטחון.
ואת, את קצת ביישנית, נכנעת, עם עייני דבש מתוקות.
אפילו לא ירדתי לחבק אתכן, הייתי מרותקת לחלון.
וכן, אני יודעת שזה מטומטם שירדו לי דמעות.
ושספרתי לה היא לא הבינה ממה אני מתרגשת.
"תדברי עם אמאשלה, היא תטפל בזה". טוב נו, את לא תביני.
אבל זו אחייניות שלי. וזה כאב לי 
הלוואי שאני אראה אתכן מחר, ואפצה אתכן על היום. הלוואי.
- לקראת נישואין וזוגיות