סופסוף ראיתי אותן מהאוטובוס.

אותה, א"א היה שלא לזהות;

קוקו קצר וקופצני, הולכת ומדברת עם המון תנועות ידיים, נמצאת במרכז החבר'ה.

שמחתי בשבילה. באמת.

אבל, אז, ראיתי את היפה הקטנטנה שלי.

קטנה כ"כ. שהילקוט שלה אפילו יותר גדול ממנה.

היא השתרכה אחריהן, שקטה, עצובה.

אני יודעת ששתיכן הפכים.

את- קופצנית, נמצאת תמיד במרכז, מלאת בטחון.

ואת, את קצת ביישנית, נכנעת, עם עייני דבש מתוקות.

אפילו לא ירדתי לחבק אתכן, הייתי מרותקת לחלון.

וכן, אני יודעת שזה מטומטם שירדו לי דמעות.

ושספרתי לה היא לא הבינה ממה אני מתרגשת. 

"תדברי עם אמאשלה, היא תטפל בזה". טוב נו, את לא תביני.

אבל זו אחייניות שלי. וזה כאב לי

הלוואי שאני אראה אתכן מחר, ואפצה אתכן על היום. הלוואי.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול