אתמול שמרתי על אחיין שלי בערך רבע יממה, ומסתבר שזה הולך להיות ככה כל רביעי
מתשע אני על הרגליים
תקתקתי את הבית טופ, לשמח קצת את אמא.
אחכ צהרון בגן של קטנים קטנים. ואמאלה, היה קשה ברמות.
אחכ ניסיתי להכין שלוש עוגות במקביל, והתוצאה עגומה מידי: שמתי סולת במקום קמח 
כל היום הייתי בטלפונים בשביל לשכנע לשכנע לשכנע
בסוף היה יומולדת. והן נהנו. ואפילו הודו לי 
וזהו. אני עייפה, ב"ה.
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
