



תכלית הכוסףאבל איך שאני מתגעגע לבנ"ע...
א. הייתי חניך בתנועה ועזבתי את הסניף. לעזוב סניף זה קשה.
ב. באמת שבנ"ע זה אחלה תנועה. היא פשוט לא נותנת מענה לכולם, וצוות מעורב לא היה הכיוון שלי...
ג. כל החברים שלי מהשבט בבנ"ע, אני כאילו בגדתי ועברתי לאריאל.
ד. ההמנון והסמל של בנ"ע הרבה יותר יפים
אבל לא נורא, כל זה שווה בשביל לעשות את רצון ה' יתברך!
זה נגיד בדיוק הרציונל באריאל. הנושא של חודא זה "נשבעתי ואקיימה" זתומרת דבקות בתורה ומצוות בלי פשרות. זה היתרון של אריאל...
השי"ת יחזיר אותנו בתשובה שלימה לפניו בקרוב
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)