בני אדם שמשקרים, שמשתמשים בכוח הזה כדי להפליל ולהרשיע אנשים חפים מפשע, הם מסריחים, הם זבל, והם לא פחות מחלאות. אני לגמרי לגמרי תומכת בחוק שאוסר על פרסום שמו של נאשם, עד שיורשע, אלא אם כן יש צורך בכך למען החקירה.
אבל היחס המזלזל, התגובות הפוגעות, האווירה של- "יש לכן קטע להתלונן כי אתן מקבלות פרסום/ פיצויים/ וואטבר", משפטים כמו- אבל עברו כבר ארבעים וחמש שנים, מה את נזכרת עכשיו, כולה מה הוא עשה, כל אלו- מסריחים באותה מידה.
כן, אנחנו חיים בעולם מסריח. כן, אין אדם שלא כואב לו. כל אחד עובר משהו. כל דבר.
ובעולם שלנו לא יודעים מה הגבול. זה לא סתם שאני יושבת אצל הפסיכולוגית שלי ובוכה לה שאני לא יודעת אם מותר לי לחבק את אחותי. זה לא סתם שהגוף שלי מת מפחד ומשתתק בכל פעם שיש גבר בסביבה. זה היה עוד לפני שנפגעתי. עוד לפני שהגבולות שלי נפרצו בידי סוטה.
העולם שלנו פרוץ. העולם שלנו מבולבל. העולם שלנו דפוק, כן.
זה לא טרנד כזה, לחשוף הטרדות ותקיפות מיניות. זה להבין שאני חזקה, וגם אני מסוגלת. שמותר לי לדרוש חמלה ונחמה.
זה לא שכיף לנו להודות בזה. זה לא שנעים לומר- פגעו בי. זה מחייה את הכאב מחדש, זה מעלה זכרונות, זה לשנוא את עצמך כי למה לעזאזל לא אמרתי לו לא ברגע שהוא איחל לי שבוע טוב. למה עניתי לו. למה נתתי את המספר.
דפוק דפוק דפוק העולם הזה. יותר מדי פריצות, יותר מדי בנים בנות מעורבבים, יותר מדי בלבול בזהות המינית.
אנחנו צריכים לקום מזה. אנחנו צריכים לשבת ולחקור ולהבין מה בדיוק אסור ומה מותר. אנחנו צריכים חוקים. עד שנפתח שוב את הרגישות הפנימית שאומרת לנו מה נכון ומה לא.
עד אז, בחייכם, תחבקו את מי שאומרת שפגעו בה. אל תאשימו אותו בזה שהוא מצטרף ל"טרנד". ובשום אופן אל תדברו עלינו כאילו אנחנו שקרניות.
אבל היחס המזלזל, התגובות הפוגעות, האווירה של- "יש לכן קטע להתלונן כי אתן מקבלות פרסום/ פיצויים/ וואטבר", משפטים כמו- אבל עברו כבר ארבעים וחמש שנים, מה את נזכרת עכשיו, כולה מה הוא עשה, כל אלו- מסריחים באותה מידה.
כן, אנחנו חיים בעולם מסריח. כן, אין אדם שלא כואב לו. כל אחד עובר משהו. כל דבר.
ובעולם שלנו לא יודעים מה הגבול. זה לא סתם שאני יושבת אצל הפסיכולוגית שלי ובוכה לה שאני לא יודעת אם מותר לי לחבק את אחותי. זה לא סתם שהגוף שלי מת מפחד ומשתתק בכל פעם שיש גבר בסביבה. זה היה עוד לפני שנפגעתי. עוד לפני שהגבולות שלי נפרצו בידי סוטה.
העולם שלנו פרוץ. העולם שלנו מבולבל. העולם שלנו דפוק, כן.
זה לא טרנד כזה, לחשוף הטרדות ותקיפות מיניות. זה להבין שאני חזקה, וגם אני מסוגלת. שמותר לי לדרוש חמלה ונחמה.
זה לא שכיף לנו להודות בזה. זה לא שנעים לומר- פגעו בי. זה מחייה את הכאב מחדש, זה מעלה זכרונות, זה לשנוא את עצמך כי למה לעזאזל לא אמרתי לו לא ברגע שהוא איחל לי שבוע טוב. למה עניתי לו. למה נתתי את המספר.
דפוק דפוק דפוק העולם הזה. יותר מדי פריצות, יותר מדי בנים בנות מעורבבים, יותר מדי בלבול בזהות המינית.
אנחנו צריכים לקום מזה. אנחנו צריכים לשבת ולחקור ולהבין מה בדיוק אסור ומה מותר. אנחנו צריכים חוקים. עד שנפתח שוב את הרגישות הפנימית שאומרת לנו מה נכון ומה לא.
עד אז, בחייכם, תחבקו את מי שאומרת שפגעו בה. אל תאשימו אותו בזה שהוא מצטרף ל"טרנד". ובשום אופן אל תדברו עלינו כאילו אנחנו שקרניות.
יש
