אולי עוד תנצלי. אולי יהיה לך טוב.
אני רוצה את רבי שמעון. עכשיו. עכשיו. או כותל של שעת בין ערביים. יש לי דמעות נדירות בעיניים שהתאספו להם במאמץ מטורף ועכשיו משוועות לצאת. ימים שלמים שנאגרו להן בפינות נפשי, רוב הזמן מודחקות לפינה, מוקפאות מהעולם המחוספס שאני מתעקשת לסגל לעצמי. אין זמן לבפנים. אין מקום לעומק שלי בעולם. אז ששש בסוף החופש ישבתי בכותל. בוכה כמעט שעתיים. בלי מילת תפילה מהטקסט העתיק בסידור. רק המיית הנפש, רק געיות הלב. אני רוצה רחוק ולא רגיל. כבר לא יכולה לנשום בנאליות. והנה, נעלמו שברירי הדמעות שהתחננו לחופש. הנה, נהייתי מדחיקה ומרוחקת. שוב. כמו תמיד. מה יהיה. אולי זאת אחת הסיבות שלא נשמתי אתמול את הכותל. כאילו מתעלמת מהרצון להיפגש עם הלא מתאים עכשיו. חוששת ממפגש עם עולמות שנמצאים בי, אבל נעלמים כלכך במציאות העכשיווית. נאלמים. עמדי וחביב מתחרים עם הניגונים של לב ארי וביני. מי ינצח. עד עכשיו האכלתי את הזאב הטמא יותר, הרחוק, הבודד. אין סיבה שעכשיו יפציעו בי צלילי הטוהר. מנגינות עייפות ובחוץ בהירות של תחילת החורף. אוויר חריף ושמש שעוד מרגישה בבית, מכחישה את העונה הקרובה, את עצם היותה נדחקת לאט לאט. כלום לא נפרץ בי. כלום לא יוצא מגבולות הגזרה הכמעט נכונים. ובפנים משתוללים בי קור וחום ביחד. ואיך ואיפה ומה להיות. העומק טובע. ואיך יש בי עומק אם איני אדם של מים כלל. רק רוח. רוח שכזאת. שיש בכוחה לתת לי להיות. לשרטט לי מקום כזה שהוא היציב והבטוח בעולמי. והיא שקופה ושותקת. ויש לה אלף פנים. והיא מיליון צורות ואוסף רגעים. והיא חיים חדשים לאלה שיודעים להכיל אותה. היא שורשים חזקים למעטים היודעים לנשום באמת. ואיזה כיף לקרוא אותה, ולהדיר את נפשי ביחד עם צל קורותיה. קשר נשמתי שמסב אך ורק שלווה, שלוות הנפש. מיום ליום רועדים השמיים. והכל מתמלא עננים. אתמול סבתא המאמינה והמיוחדת שלי אמרה שכל בוקר היא פותחת את החלון ורואה את העננים. ואומרת לה'; ענני. וכשהיא פותחת את החלון, נפתחים גם השמיים, ונפתח ליבה, ולפעמים גם דמעותיה. והעננים עוטפים עולמה, ואני יכולה לדמיין אותה מחובקת באהבה ששלח לה ה'. עם המבט המאמין והפשוט, עם האהבה והאמת שלא נגמרים בה. ואני רוצה לחזור, ולחבק אותה כמו שאתמול לא עשיתי, ולהגיד לה שאני רחוקה, אבל זה נמצא בי. איפה שהוא. כמה אור הם. יום שישי ומאוחר. ואני משתמשת בזמן מנוחה שאין לי. הזמן דורש והעשייה שאני לא אוהבת צריכה מקום מרכזי. קפה היה מהיר בבוקר, וכנראה שלא תמיד צריך להרגיש. אז יאללה. להעביר הילוך. תשקעי בפעם אחרת. גם ככה את לא מספיק שקופה עם עצמך עכשיו. חושבת שאת בבפנים של עצמך, שהצלחת סוףסוף לגעת ולהתקרב. אבל את לא שם. וזה נשקף אפילו מפנייך החתומות. אז דיי. יום אחד אולי תצליחי לחזור, או שתמצאי את עצמך אחרת יותר, אולי איפושהו שלמה. יש בי פחד להוריד את הטיקט של ההתחדשות. מין מורכבות כזאת של הצורך להיות במקום יציב, אבל עם פחד גדול להתחייב. ולקבע דברים. מה יהיה. שעון הלב נדם בי. וכלו נשימות כתיבתי. עייפתי מלשזור מילים שעוד מרגישות לי מאוסות. סוגרת כאן.
אולי עוד תנצלי. אולי יהיה לך טוב.

באלי לראות אותו מחר
ממש לא באלי לראות אותו בכלל
ממש לא באלי
ממש לא
ממש.
 

#אני מכורה לפורנו (שניה רגע אני מגדירה את עצמי מכורה?)
#אני רואה סדרות
#אני מבזבזת זמן
#יש לי מצבים של דאון כזה
#התמודדתי עם מחשבות אובדניות (ואני עדיין בלי תשובות לשאלות קיומיות)
#אני לא יודעת להגדיר את עצמי
#אני קופאת מול מצבים קשים
#יש לי אינטרנט לא מסונן
#אני עצלנית
#הרבה זמן לא התנדבתי או פעלתי למען אידיאלים
#אני מסובכת
#יש לי גנים של סרטן מכל כיוון אפשרי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(הייתיחייבתלהניחאתזהאיפשהוא)

זה נכון
זה נכון
זה נכון
זה לא נגיש וזאת הסיבה שאני רוצה את זה אבל אני לא יכולה אוף. למה אבל זה לא נגיש? כי אני רוצה? או בגלל שאני רוצה אז זה לא נגיש? פףף אני סתם פלספנית אבל צריך תשובות

פריקה

 

אני בהריון

אני לוקחת הורמונים לתמיכה

אני לוקחת עוד הורמונים לתמיכה

אני לוקחת עוד הורמונים לתמיכה

 

יש לי חולשה של הריון

יש לי---מההורמונים הראשונים

יש לי בחילה מההורמונים השניים

ההורמונים השלישיים רק התחילו

ולא נראה שהם יהיו נעימים

 

זה סוד שאני בהריון

זה סוד עוד מלפני כן

זה סוד כל ההורמונים

אבל איך אני יכולה להתנהג כרגיל?

 

בעיקרון

אני אוהבת לטייל

אני רוצה לקנות בגדים

אני רוצה להשליט סדר בחדר המבולגן

אבל זה בעיקרון

זה לא נכון להיום

 

#תודה על ההקשבה