מושגים נפוצים בתרגום חופשי-
"אין לי כח"= זה לא מעניין אותי.
"אין לי זמן"= אני לא מוצא בזה חשיבות מספקת.
"משעמם לי"=אני לא מחובר למה שאני עושה.
"אני בודד" = אני לא מחובר למה שאני מרגיש.
על פי פרמידת הצרכים של מאסלו, קצת אחרי האכילה שתיה והקשר עם בן/ת הזוג מגיע המימוש העצמי.
בשפיץ של הפרמידה. כאילו הכל מוביל רק אליו. כל התנאים הפיזיים, הצרכים הגופניים תפקידם לשרת את המימוש העצמי.
יחד עם השפה, מימוש עצמי הוא מותר ברור של האדם מהבהמה.
זה הגורם אושר של האדם, וגורם הצער שלו.
גורם החיים- למצוא פרנסה, למצוא בן זוג.
גורם מוות- לצאת להרפתקאות מסוכנות, להילחם.
הוא גם תלוי לגמרי בבחירה של האדם, שלא כנו רפלקס של אכילה של שתייה, המימוש עצמי תלוי לגמרי בנו, אנחנו בוחרים את הדרך, אנחנו מחשבים מה היעד הכי מועדף, ואנחנו הכי מתוסכלים כשזה נחסם.
האמירה הזאת זה חידוש. למה?
כי פעם חשבנו עם דגש על בית-ספרנו הדגול, שיש שתי אופציות, או שאתה חרוץ, או שאתה עצלן. וזהו!
אתה שולט בחומר? אתה מתרכז? אתה מרותק? =אתה חרוץ.
אתה לא מתעניין? אתה מרחף? אתה עסוק בדברים אחרים? =אתה עצלן
כאילו החיים הם איזה מעמסה כבדה וחיצונית לך ואם אתה בחור טוב אתה מתגבר עליהם ונלחם ואם לא אז אתה ילד רע.
וזה לא ככה. ההוכחה הכי טובה לזה זה כמה אנחנו אוהבים להתאמץ בשביל משהו שקשור אלינו.
השמיניסטים, שזרקו כל השנה ולא הצליחו לקום תפילה אחת בזמן, פתאום שורפים לילות בצילום עוד סצנות להכתרה, דוגרים על המחשב לערוך את המצגת, כאילו אין מחר.
הילד בן שלוש, שלא מסוגל לשבת רגע אחד כשאומרים לו, משתולל מרביץ והופך את הבית.
פתאום פוער אליך עיניים חצי שעה רצוף כשאתה מסביר לו משהו שאיכשהו הוא מבין שכדאי לו לדעת. נגיד איך בונים בית, או שולחן מעץ, או למה הרמזורים בצומת מתחלפים. אבל באמת. הוא קולט תוך שניה שמסבנים אותו ומנסים להשתיק אותו פשוט. הוא לא ייתן לאףאחד לצמצם אותו, ואם לא יפתחו אותו הוא ינסה להתפתח לבד, לא אכפת לו כמה נזק הוא גורם...
תראו אותנו, איזה כיף לנו להתאמץ עם הכשרונות שלנו, אין לנו כח לרבע שעה לשיעורי בית, אבל על השיר שאנחנו כותבים אנחנו נשב שעות ונשפצר,
למה? כי זה אנחנו.
ואותנו אנחנו אוהבים.
ומה שלא אנחנו שיתפוצץ.
ואל תפחידו אותנו עם להסתדר בחיים, כי הדבר היחיד שמפחיד אותנו בחיים זה לא להיות אנחנו. עם כל השאר כבר נסתדר.
"אין לי כח"= זה לא מעניין אותי.
"אין לי זמן"= אני לא מוצא בזה חשיבות מספקת.
"משעמם לי"=אני לא מחובר למה שאני עושה.
"אני בודד" = אני לא מחובר למה שאני מרגיש.
על פי פרמידת הצרכים של מאסלו, קצת אחרי האכילה שתיה והקשר עם בן/ת הזוג מגיע המימוש העצמי.
בשפיץ של הפרמידה. כאילו הכל מוביל רק אליו. כל התנאים הפיזיים, הצרכים הגופניים תפקידם לשרת את המימוש העצמי.
יחד עם השפה, מימוש עצמי הוא מותר ברור של האדם מהבהמה.
זה הגורם אושר של האדם, וגורם הצער שלו.
גורם החיים- למצוא פרנסה, למצוא בן זוג.
גורם מוות- לצאת להרפתקאות מסוכנות, להילחם.
הוא גם תלוי לגמרי בבחירה של האדם, שלא כנו רפלקס של אכילה של שתייה, המימוש עצמי תלוי לגמרי בנו, אנחנו בוחרים את הדרך, אנחנו מחשבים מה היעד הכי מועדף, ואנחנו הכי מתוסכלים כשזה נחסם.
האמירה הזאת זה חידוש. למה?
כי פעם חשבנו עם דגש על בית-ספרנו הדגול, שיש שתי אופציות, או שאתה חרוץ, או שאתה עצלן. וזהו!
אתה שולט בחומר? אתה מתרכז? אתה מרותק? =אתה חרוץ.
אתה לא מתעניין? אתה מרחף? אתה עסוק בדברים אחרים? =אתה עצלן
כאילו החיים הם איזה מעמסה כבדה וחיצונית לך ואם אתה בחור טוב אתה מתגבר עליהם ונלחם ואם לא אז אתה ילד רע.
וזה לא ככה. ההוכחה הכי טובה לזה זה כמה אנחנו אוהבים להתאמץ בשביל משהו שקשור אלינו.
השמיניסטים, שזרקו כל השנה ולא הצליחו לקום תפילה אחת בזמן, פתאום שורפים לילות בצילום עוד סצנות להכתרה, דוגרים על המחשב לערוך את המצגת, כאילו אין מחר.
הילד בן שלוש, שלא מסוגל לשבת רגע אחד כשאומרים לו, משתולל מרביץ והופך את הבית.
פתאום פוער אליך עיניים חצי שעה רצוף כשאתה מסביר לו משהו שאיכשהו הוא מבין שכדאי לו לדעת. נגיד איך בונים בית, או שולחן מעץ, או למה הרמזורים בצומת מתחלפים. אבל באמת. הוא קולט תוך שניה שמסבנים אותו ומנסים להשתיק אותו פשוט. הוא לא ייתן לאףאחד לצמצם אותו, ואם לא יפתחו אותו הוא ינסה להתפתח לבד, לא אכפת לו כמה נזק הוא גורם...
תראו אותנו, איזה כיף לנו להתאמץ עם הכשרונות שלנו, אין לנו כח לרבע שעה לשיעורי בית, אבל על השיר שאנחנו כותבים אנחנו נשב שעות ונשפצר,
למה? כי זה אנחנו.
ואותנו אנחנו אוהבים.
ומה שלא אנחנו שיתפוצץ.
ואל תפחידו אותנו עם להסתדר בחיים, כי הדבר היחיד שמפחיד אותנו בחיים זה לא להיות אנחנו. עם כל השאר כבר נסתדר.
יש
