הידד לי. מחר מבחן במתמטיקה ואין לי שמץ. התחלתי ללמוד לבד אבל התייאשתי. איך משרטוטים בספר אני אמורה ללמוד לגזור פונקציית מכפלה או מנה או שורש או איך שקוראים לזה או שזה בכלל באמת שלושה דברים שקיימים?!
והמורה עשתה יום העברת מקומות והושיבה אותי לבד.
אבל לא בסוף. באמצע בין שני שולחנות של פטפטניות בהגזמה. קסםקסםקסם.
ו
טוב. לא נכתוב פה. היו שלום, אנשים.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
