האמון שלנו בעצמינו הוא דבר בסיסי. בסיס להכל.
אנחנו צריכים להאמין שאנחנו מסוגלים, שיש דרך לעלות מהמדרון שנפלנו אליו.
ולפעמים אנחנו צריכים מישהו שיבוא וינער אותנו, שיבוא וידחף אותנו למעלה בכוח. כי אנחנו חושבים שאנחנו לא מספיק חזקים לבד, או כי אנחנו צריכים מישהו להישען עליו כי התעייפנו מלהילחם בעצמינו לבד.
ולא תמיד אנחנו מוצאים את השביל. אנחנו הולכים לאיבוד, דורכים על קוצים ונפצעים מהם, מחליקים בנחל ומשתפשפים על הסלעים. ואז, כשאנחנו כבר פצועים לגמרי, מגיע הזמן לטפס. להבריא.
ואז אנחנו צריכים להילחם בעצמינו. לגרום לנו להאמין שאנחנו מסוגלים. שאפשר עוד לרפא את הפצעים והשריטות. וגם אם תישאר צלקת, היא זו שתזכיר לנו מה לא לעשות בפעם הבאה. היא זו שבזכותה נזכור מה עברנו ומאיזה שפל הצלחנו לטפס.
וזה מתסכל, זה מאוד מתסכל. הדרך למעלה ארוכה, וכל הזמן אנחנו מחליקים אחורה, בחזרה למקום שממנו ברחנו. צעד קדימה ושניים אחורה. צעד קדימה ושניים אחורה. אבל אנחנו בכל זאת מתקדמים.
ובתוך כל העלייה הזאת, בתוך כל הסיפור הזה, אנחנו צריכים לזכור להאמין בעצמינו.
העולם הזה מסובך, ללא ספק.