יש כאלה שהחדרי לידה טבעית זה בתשלום 

תבררי על הבתי חולים באזור שלך

כל כך מורכב

ואיזו אחות טובה את

מתפללת שה' ישלח לו את האחת בקרוב ובקלות

לבעלי היה חבר צעיר מהישיבה שגם מישהו לכלך עליו בשידוכים ואמר שהוא בכלל לא יושב ולומד.

היום הבחור הזה נשוי באושר ואפילו משמש בתפקיד כלשהו של רב...

באמת מזעזע איך אנשים מרשים לעצמם להרוס לאחרים את החיים בלי הסתייגויות

מתפללת בשביל אחיך (וגם בשבילך) שהוא ימצא את האנשים המתאימים שימליצו עליו ויראו את המכלול שלו, ובעזרת ה' שימצא את הרעיה המתאימה שלו שביחד איתה יצמח❤️

וואי זה פשוט נורא שאנשים מרשים לעצמם ללכלך בלי לחשוב על ההשלכות.

ותודה על התקווה!

כי פוסט טראומה זה גם לא דבר שקל להתמודד איתו,

והשאלה גם מה זה "השאיר את זה מאחוריו".

אני מבינה את התחושות והסערה שלך,

אבל מצד שני הייתי רוצה שאם אני מבררת על בחור עבור הבת שלי יאמרו לי דבר כזה.

זו חתיכת התמודדות.

בעזרת ה' שישלח לו את המדויקת והטןבה עבורו!!!

תחשבי שברגע שאומרים "פוסט טראומה " עוד לפני פגישה ראשונה, רוב האנשים יחשבו שזה סתם להכניס ראש בריא למיטה חולה וישללו מראש.

אני לא יודעת מה המצב של הבחור הנ''ל, אבל בהנחה והוא במצב טוב, זה ממש לסגור לו את האופציות...

כמובן זה לא משהו שמסתירים, אבל עדיף שהוא יספר במהלך ההיכרות 

אף אחד לא חושב להסתיר

זה ברור שמציגים

והוא גם התייעץ עם סמכות רבנית על זה

מכאן ועד להציג את זה כמו שהוצג- הדרך רחוקה

להגיד שזה קיים, להביא איך זה בא לידי ביטוי בפועל סה"כ, ולתת לה להחליט אם בא לה.

אם היו אומרים לי "תתרחקי" הייתי מתרחקת בוודאות.

אם היו אומרים- הוא מקסים וחכם אבל… ולהציג דברים שנגיד החבר רואה (מתקשה לשבת בנחת, וואטאבר), אז אולי הייתי מחליטה שלא ואולי שכן 

ואמן!

אם היו פונים אלי לברר על בחור/בחורה והייתי עומדת בפני דילמה אם לספר או לא לספר
 

יש לי אחין שגם עבר התמודדות לא פשוטה

הוא מהמם ומי שתתחתן איתו תזכה בלוטו

אבל אי אפשר להתעלם גם מהמציאות
 

העצה שלי בשבילו היתה להכיר בלי תיווך...

או קבוצות היכרויות, חברה מעורבת

מפגשים דרך חברים, אתרי היכרויות

משהו שיתן לבחורה הזדמנות להכיר אותו עוד לפני התווית

ואז לספר לה בהקדם... לא להסתיר

התחתנתי מאוחר

אבא שלי תמיד אמר לי שבניגוד להרבה דברים בחיים פה הדרך לא באמת משנה..  המסע שעוברים לא משנה

להשיג את המטרה - זה מה שחשוב (למצוא בן זוג טוב)
 

אנחנו צריכים ליצור את ההזדמנויות לתת לקבה לעשות את שלו... הוא כבר יודע את העבודה😉

ולכן קשה לי להציע לו.

אבל יש דרכים לומר דברים...

ונתת רעיון אל דרך להכיר, תודה!

גם לי היה סיפור דומה, על עצמי...

מעצבן שאהשים שלא קשורים סתם דוחפים את האף

אני הכרתי את בעלי כשגם היה לו רקע כלשהו. נפשי.

ידעתי על הרקע הזה הוא לא הסתיר ממני כלום.

יודעת שבחורה אחת לפני הרב שלו אמר לה להתרחק ממנו.

גיליתי את זה אם אני לא טועה לפני החתונה.

אבל איזה כיף שאמר לה להתרחק ממנו.

הרווחתי בעל מושלם.

יש לו קטעים כמו כל גבר.

אבל הוא עם מידות מצויינות ותמיד בעבודה עצמית לבדוק איפה הוא יכול להשתפר.

הוא מעריץ אותי ותמיד דואג לי ומראה אהבה.

יש לנו כמה ילדים ובאמת תודה לאל.

הרב היה שליח להרחיק מישהי שלא מתאימה לו.

ושינסה להכיר בדרכים אחרות ולא בצורה כזו שיש לרב או לחברים אפשרות לדבר עם הבחורה.

מנחם.

ומה לעשות שזה חלק מההסטוריה שלו? היא פשוט ניגשה לאיזה רב שם, בלי קשר אליו

הוא לא יסתיר את זה שלמד מספר שנים מכובדות בישיבה מסויימת

הרב שליח.

גם לא כל אחת תלך ותברר יותר מדי.

הקב"ה מזווג זיווגים. בסוף הוא יתחתן בע"ה עם זו שמתאימה לו בדיוק.

🩷

ובזכותך החכמתי כי מי שקורא פה עד הסוף מבין שפוסטראומה כשלעצמה אם עברה טיפול מוצלח דווקא מחזקת ובונה, ובטח לא נושאת בהקשרי שידוכים "סיכון" גבוה מסיכונים אחרים, וחייבת לציין שנשמע לי סביר שנפוצה גם אצל נפגעי טרור שנישאו, אלמנות מלחמה שנישאו, ולא מעט אחרים שלפעמים בגילאים צעירים (כמו שנשמע אחיך) רוחשים להם סוג של הילה:

"זו שאלה עמוקה שנוגעת בליבה של חוויית ההחלמה. התשובה הקצרה היא כן, אבל ה"השלכות" הללו לא חייבות להיות שליליות או מגבילות כפי שהיו בזמן הפוסט-טראומה הפעילה.

חשוב להבחין בין "צלקת" לבין "פצע פתוח". טיפול מוצלח הופך את הפצע הפתוח לצלקת – היא קיימת, היא חלק מהגוף, אבל היא כבר לא מדממת או כואבת באותה עוצמה בכל מגע.

הנה כמה מהדרכים שבהן הטראומה ממשיכה להשפיע, לצד נקודת מבט אופטימית יותר:

1. השפעות נוירולוגיות ופיזיולוגיות

גם אחרי טיפול מוצלח, המוח "למד" דפוסים מסוימים.

* רגישות מוגברת: מערכת העצבים עשויה להישאר מעט יותר דרוכה (Hypervigilance) במצבי לחץ קיצוניים בהשוואה לאדם שלא חווה טראומה.

* זיכרון גופני: לעיתים הגוף מגיב לגירויים (ריח, צליל, תאריך בשנה) עוד לפני שהמודעות מבינה למה. ההבדל הוא שבזכות הטיפול, האדם יודע לזהות זאת ולהרגיע את המערכת במהירות.

2. "ניהול תחזוקה" לכל החיים

החלמה מפוסט-טראומה היא לעיתים קרובות תהליך מתמשך ולא "זבנג וגמרנו".

* טריגרים חדשים: שינויי חיים משמעותיים (לידה, אובדן, מלחמה חדשה) עלולים להציף תחושות ישנות.

* ארגז הכלים: מי שעבר טיפול מוצלח לא נבהל מהצפות אלו; יש לו את הכלים לווסת את עצמו ולמנוע מהן להפוך שוב להפרעה תפקודית.

3. צמיחה פוסט-טראומטית (Post-Traumatic Growth)

זהו הצד החיובי שלעיתים קרובות שוכחים להזכיר. מחקרים מראים שאנשים שעברו טראומה ועיבדו אותה בהצלחה מפתחים לעיתים קרובות:

* חוסן נפשי גבוה: הבנה עמוקה של הכוחות הפנימיים שלהם.

* פרספקטיבה: סדר עדיפויות חדש והערכה רבה יותר לחיים ולקשרים אנושיים.

* אמפתיה: יכולת יוצאת דופן להבין ולעזור לאחרים הנמצאים במצוקה.

לסיכום: האם זה נעלם לגמרי?

הזיכרון של האירוע נשאר, וההשפעה שלו על עיצוב האישיות היא לצמיתות. עם זאת, הסבל הכרוני והפגיעה בתפקוד בהחלט יכולים להיעלם. אדם אחרי טיפול מוצלח הוא לא "פגום", הוא פשוט אדם עם היסטוריה מורכבת יותר, ולעיתים קרובות גם עם חוכמת חיים עמוקה יותר.

> הערה חשובה: אם אתה או מישהו קרוב אליך חווים חזרה של סימפטומים, זה לא אומר שהטיפול נכשל. זה פשוט אומר שהנפש זקוקה ל"כיוונון" נוסף מול אתגרי ההווה.

>

תרצה שאפרט על שיטות טיפול ספציפיות שעוזרות לשמר את תוצאות הטיפול לטווח ארוך?"

ושמעתי על הרבה כאלו

ולכן זה מכעיס שאנשים תוקעים את האף והורסים

ועוד אנשים שאתה מצפה מהם להרבה יותר

יש סיפור על אחד מגדולי ישראל, לא זוכרת מי, שבאו אלי שיש שכן שתמיד הורס לו שידוכים והרב אמר לו שכשיהיה השידוך הנכון אז הם לא ישאלו את השכנים האלה ההורסים.

בעזרת השם כשתבוא הבחורה הנכונה היא לא תשאל את הרב ההוא

ותודה על הסיפור, מחזק!

לק"י

בעיני מה שלא יפה זה, שהמליצו לבחורה להתרחק, במקום לתאר לה את המצב, ולתת לה לעשות את השיקולים שלה בעצמה.

תחשבי גם שאם הוא נפגש עם מישהי, ומספר לה רק אחרי פגישה אחת או יותר, יכול להיות שהיא תחליט שלא להמשיך בגלל זה. ואז זה גם כואב וגם סתם פגישה מיותרת.

בעיני עדיף שידעו מראש.

יצאתי פעם עם מישהו עם רקע נפשי.

אבל זה מישהו שהכרתי לפני זה, אז ראיתי גם דברים טובים

אם הייתי יודעת קודם את הנפשי ואחר כך הייתי מכירה- לא יודעת כמה הייתי נותנת צאנס אמיתי

אני באמת מתלבטת מה הנכון לעשות. 

בתור מתמודדת ocd בעצמי...

נפתחה עכשיו קבוצה של שידוכים למתמודדי נפש (אני אחת המנהלות...) 

מוזמנת לפנות בפרטי. 

יש קבוצה לדתיים ויש קבוצה נפרדת לציבור הכללי.

השאיפה היא גם לקיים זומים של סדנאות ו/או מפגש פרונטלי בעז"ה. 

כולל שניים ממשפחה קרובה שלי (שניהם נשואים היום עם ילדים)

דווקא הם, שעברו קושי וכיום מתפקדים כרגיל

אומר שהם אנשים מדהימים ושכל מה שיבוא להם בחיים יקחו בפרופורציה וזה דווקא חיזק אותם וזה לטובה וזה ממש נראה לעין באיך הם מקבלים סיטואציות

מקווה שימצא את האחת שלו בקרוב ובדרך קלילה בעז"ה.

אנשים תמיד ידברו…

ואת אחות מהממת.

הלידה עצמה היתה טובה, והייתה לי מיילדת מדהימה!

כל הלפני והאחרי היה פשוט מזעזע...

לא ספרו אותי, הייתי במעקב אחרי התחלת זירוז במחלקת אם-ועובר אבל אף אחד לא בא לעשות לי מוניטור, והייתי צריכה להתחנן שיעשו לי.

במחלקת יולדות הייתי בהיות מלא במחלקה רגילה, והיה על הפנים. התעקשו שאני אגיע לבדיקות (ולא אמא שלי) שעה אחרי לידה, ואף אחד לא נתן לי כיסא עד שכמעט התעלפתי שם.

לא כיבדו את הבקשה שלי לא לחלל שבת, למרות שווידאתי לפני שבת שיעשו התאמות בשבילי וכו'.

היו עוד הרבה דברים שאין לי כח לפרט, אבל לסיכום- אני לא ממליצה.

לא מתאים לי לפרט עכשיו אבל היה לי ממש לא טוב בבלינסון, לפני תוך כדי ואחרי הלידה...

וממליצה על מאיר.

בטח אם האמא לא יכולה

לק"י

בביות מלא אני מכירה שאפשר לשלוח את התינוק לבד לבדיקות והטיפולים שאחרי הלידה.

אז אם האמא צריכה להיות, שיסדרו תנאים שמתאימים ליולדת. 

יכול להיות שהיא לא הסכימה שהתינוק יהיה לבד.

אבל באמת צריך לתת תנאים ליולדת.

אחת הבנות שלי שנולדה שם היתה צריכה לראות רופא עור. שזה בשניידר. טיפה הליכה. ההצעה הראשונית שלהם היתה שמישהי מבית החולים תקח אותה (יש להן שם כל מיני נשים מתנדבות). כשהתנגדתי ואמרתי שאני האמא ורוצה להיות שם, ומה פתאום שהתינוק שלי תלך עם מישהו שהוא לא אני או בעלי, הציעו לי להצטרף למי שלקחה אותה כי לא הסכימו שאלך לבד מצד הבטיחות *שלי* בחולשה של אחרי הלידה. אז באה איתי לבדיקה מישהי שלקחה את העגלה בפועל ואני הלכתי לידה. כשהגענו לשניידר ובאמת די קרסתי שם, קודם כל דאגו לאושש אותי (הביאו לי פחית שתיה מתוקה, כמובן הושיבו אותי וכו') ולדרך חזור הזמינו כוח עזר שלקח אותי בכסא גלגלים בצמוד לתינוקת שהוסעה בעגלה עם זו שהגיעה איתנו מלכתחילה. כך שאני חוויתי סופר אחריות והגדלת ראש ודאגה מצד בית החולים..

כנראה, כמו בהרבה מקרים, זה תלוי על מי נופלים

שלפני הלידה הראשונה כל הזמן נאמתי שלבלינסון אני לא אלך! כי זה בית חולים מתערב וממהר לנתח ושמעתי עליו ביקורת לא משהו..

ובסוף-הם הצילו לי את הילד הזה פשוטו כמשמעו. וניסיתי לידה אח''כ בי''ח נחשב אחר שיצאתי ממנו בנזק

ומאז חזרתי רק לבלינסון..

כי מ8 בבוקר אמרו לי שאני הבאה להיכנס לחדר לידה. ב1 אמרו לנו שרק בבוקר יכניסו אותי, הוא חזר הביתה, וב2 פתאום העירו אותי והחליטו שכן מעבירים לחדר לידה.

אז הוא עוד רגע נרדם בעמידה (יש לציין שהגיע בבוקר אחרי שעבד משמרת לילה, כך שהיה יותר מיום וחצי ער...)

5 דקות אחרי שהוא הלך אמרו שיש בדיקות ואני צריכה לבוא.

בעלי גם היה יכול להיות במילואים (כמו עכשיו למשל)

אז יש מצבים שהבעל לא נמצא, וצריך שבית החולים יהיה מספיק מקצועי ויקרא את התמונה השלמה.

יולדת לא צריכה לעמוד שעה אחרי לידה!

אבל שעה אחרי לידה לתת לי לעמוד לבדיקות של לא יודעת כמה זמן, בלי אפילו להביא לי כיסא?

כבית חולים מקצועי שרואה עשרות יולדות בכל יום, את מצפה שהם ידעו את המצב. רק כשהתחילה לי סחרחורת והתחלתי להרגיש לא טוב ביקשתי, ורק אז הביאו לי.

אני הייתי גם צריכה לעמוד כשחיכינו לבדיקות אחרי הלידה. לא שעה אחרי לידה, אלא יום אחרי, וזה עדיין היה קשה ממש.

שעה אחרי לידה זה לגמרי לא סביר, ואני לא חושבת שהייתי עומדת בזה בכלל...

אני כתבתי לפניות הציבור של בית החולים תלונה, חזרו אלי אחר כך בטלפון ואמרו ישתדלו לשפר להבא. מעניין אם באמת עשו בזה שינוי...

את יכולה גם לכתוב אם יש לך כוח. אולי זה יעזור לנשים הבאות...

ילדתי את האחרונים שם, אחרי השינוי שהם עברו.
תענוג פשוט תענוג מכל הבחינות, החל מהקבלה ועד לשחרור.
רק תתפללי שלא תהיא בחדר עם בני ברקית שילדה את הילד ה 10 שלה, וכל הילדים באים כל הזמן לבקר, כולל בשבתות.
לא מקפידים שם על זמני הביקור, לי זה ממש הרס בחלק מהלידות.

ילדתי שם שנים מתוך שש ילדים, בשניהם חוויה מצויינת מבחינת הצוות, הרגשתי ממש בידיים טובות, קשובות, נעימה, מקצועיות.

מבחינת האישפוז אח"כ במחלקה, בילד הראשון שיילדתי שם (לפני 6 שנים…) עדיין לא הייתה את המחלקה של 0 הפרדה. הוא היה איתי כל הזמן אבל הרגשתי שהתנאים היו פחות מתאימים, וגם היה לי קצת מגעיל במחלקה, משהו בעיצוב שלה, רצפה ישנה כזו, וגם האוכל לא משהו בכלל🫣

בלידה האחרונה שם (לפני שנה וחצי) התאשפזתי במחלקה החדשה, היה חלום!!! חוץ מהלילה הראשון (וגם לא באמת לילה, יילדתי ב12 אז לקח זמן עד שהעבירו אותי לחדר) הייתה לבד בחדר כל האישפוז. המחלקה הייתה ממש ריקה (בניגוד למחלקות הישנות שהיו מפוצצות) נקי, נעים, אחיות מקסימות, אוכל סבבה בהחלט.  ממש ממליצה.

כמובן תלוי על איזה צוות נופלים, הרוב המוחלט היו מקסימים ממש!! (חוץ מאחת 😒)

חוץ מזה המחלקות שם שופצו בשנים האחרונות, והן ממש נעימות ונוחות. בשבת יש אווירה שבתית ונעימה.

בגדול יש זמני ביקור והם ממש מחפשים בנרות ומגרשים את מי שנמצא בזמן שהסתיים הביקור. אבל תמיד יש כאלה שאיכשהו מסתננים. אבל לא זכור לי שזה היה ברמה שהפריעה לי.

מה שכן, תתפללי שהשכנה לחדר לא תדבר כל היום בטלפון, ככה זה כשאין סמארטפון 🤪

בסוף כל אחת הולכת עם החוויה שלה. אבל יכולה לומר שילדתי שם 3 לידות. באחת מהן הצילו לי את הילד פשוטו כמשמעו. בהשוואה לבי''ח גדול אחר שהגעתי בו לזירוז וחיכיתי בעמידה כי לא היו כיסאות פנויים בהמתנה, בבלינסון נתנו לי חדר עם מיטה לשכב שם בנחת ולהמתין. מקצועיות ביותר. לא 'דחפו' את הגוף שלי בזירוז אלים (בבי''ח אחר כמעט איבדתי את התינוק ונפגעתי פיזית בצורה קשה לשיקום בגלל זירוז מאסיבי מדי. בבלינסון תיקנו לי את רוב הנזק בלידה אחרי..) נכון שהחוויה הדתית שם אולי פחות גבוהה, והייתי שם האשפוז בשבת פעמיים. אבל מרווח, והיו קשובים לצרכים שלי ואפילו החליפו לי חדר כשביקשתי.

לא יודעת לומר על מעייני מניסיון. אבל שתי אחיות שלי עברו שם חוויות מזעזעות.. גם ברמת המקצועיות, גם ביחס וגם בתנאי האשפוז

הייתה לי חוויה טובה ממש מידע הכניסה למיון ועד השחרור

מיילדות נעימות ומקצועיות, מחלקה חדשה ומפנקת, צוות מסור מסור !!

מאוד ממליצה!

שהספיקו להיוולד בתוך חדר לידה.

בעיני זה בית חולים מקצועי מאוד,לחוץ קצת על זירוז ופחות מעודד הנקה.

אבל המחלקה של הביות המלא מהממת, היו לי מיילדות מקסימות ורוב האחיות באשפוז היו אחלה.

האוכל היה סביר, לא מעבר

מירנה זה הפרשה נקודתית במינון נמוך

ספק אם זה הגורם

ממה שאני מכירה מודדים גובה ומשקל לאורך תקופה לראות שגדל ולא נעצר ,  ומחשבים אחוזונים(לא בטוחה שיהיה לכם מעקב לאורך תקופה כי התחלנו בגיל צעיר יותר) חשוב להם לדעת באיזה אחוזון הוא.

ומה הגובה של ההורים

שולחים לבדיקות דם, צילום כף יד

אחכ מעקב אצל רופא ממוחה לזה. לא זוכרת את שם התפקיד

בדיקת הורמון גדילה בבית חולים

לראות אם הילד לא גדל כמו שצריך,

עושים צילום כף יד כדי לראות גיל עצמות.

רופא משפחה יפנה אתכם לאנדוקרינולוג להמשך טיפול.

בד''כ עושים אצלו מעקב, מבקשים את הגובה של ההורים, של האחים הגדולים אם יש וכו'...

אם חוששים שיש עיכוב משמעותי, עושים בדיקה של הפרשת הורמון גדילה, ואם יש צורך אפשר לקבל את ההורמון בזריקה (על בסיס יומיומי) מגיל מסויים.

אני לא בקיאה ממש בכל התהליך, כי הבת שלי בגיל 6, אז כרגע רק עשתה צילום כף יד וביקרה אצל אנדוקרינולוג.

בכללי כל המשפחה שלנו נמוכים, ויש דפוס של צמיחה מאוחרת. עם זאת, חלק מבני המשפחה המורחבת קיבלו/מקבלים הורמון גדילה עקב חוסר.

אבל מכירה מישהי שלבת שלה היה עיכוב בגדילה, ובסוף גילו שזה בגלל צליאק.

אז אני מניחה שזה גם אחד הכיוונים שצריך לבדוק, בנוסף לגיל עצמות והורמון גדילה שכתבו פה.

אגיד את זה לרופא

הבדיקות דם מעמיקות וצילום כף יד. רופא משפחה יכול לתת וגם לוודא שאין משהו רפואי כמו צליאק נגיד.

עם התוצאות ללכת לאנדוקרינולוג. לרוב עוקבים ואם צריך בשלב מסויים בודקים הורמון גדילה בבי''ח. 

השאלה אם חוץ מהורמונים יש מה לעשות (כמובן אם שוללים צליאק). הוא גם מאד בררן באוכל וזה לדעתי מעכב את הגדילה שלו. הוא רודף כל הזמן אחרי סוכר. אני כבר כמה חודשים נותנת לו על בסיס קבוע שייק חלבון עם ויטמינים וכו' אבל לא ראיתי שיפור כלשהו (זה בעיקר היה כדי להכניס לו קצת ויטמינים לגוף אבל ציפיתי שיצמיח אותו טיפה). הוא נגעל כמעט מכל אוכל מבושל או אוכל כלשהו, נמשך רק לממתקים וסוכר (נותנת לו בכמות מוגבלת מאד) ומכינה לו דברים שהוא אוהב.

האנדו' שלח לדיאטנית וזה עזר, הוא גדל משמעותית עם ההמלצות שלה.

עדיין נמוך וצנום אבל פחות דרמטי

אם מגלים שחסר הורמון גדילה, הפתרון היחיד הוא זריקות? אין אפשרות לקחת דרך הפה?

יש לי ילד מאוד נמוך, תוהה אם נרוויח משהו מלבדוק את זה בכלל, כי אין סיכוי שהוא יסכים לקבל זריקה באופן יומיומי (ילד בן 8 שצריך להילחם איתו כדי להתקלח ולצחצח שיניים, לשים משחה על פצע וכדומה... כשצריך לגזור ציפורניים או להסתפר זה בכלל קטסטרופה)

יש שלא עשו כלום וגדלו בגילאי העשרה, יש שלקחו הורמון גדילה וזה עזר, יש שעשו דרך טבעית וזה עזר, יש שלא עשו כלום ונשארו נמוכים

ואז זה מעקב או בבית חולים או אצל מטפלת טבעית

יכולה הרבה להזדהות.

חיבוק גדול!

אני מציעה כן לפתוח מולו את התחושות שלך, תנסי להיות כמה שפחות מאשימה אלא משתפת שזה פוגע בך

. 

לא כל מחשבה צריך להכיל

להגיד במפורש

זה לא עושה לי טוב לשמוע את זה

אני מכירה את דעתך

אני יודעת איך אתה מרגיש

אתה לא חייב לשמוח.

מותר לך .. זה שלך

אבל לי לא עושה טוב לשמוע את זה

תן לי לשמוח...

אבל מהצד השני זה גם יאלץ אותך להתנהג בהתאם

ולא חבוא אליו ולשתף אותו בהתרגשות על החתונה... הוא לא שם עדיין

לא נעים… אבל כן.

קשה להסביר את התחושות האלו שפשוט מה שלא תעשי את לא מצליחה להתחבר למשפחה של הצד השני, וזה הופך לקצת קיצוני.

באמת בכאלה מקרים אני כן משתדלת באירועים לבוא בקטע חיובי ולזרום בשביל שלבעלי יהיה טוב ובסוף אני גם בעצמי יכולה להנות ולמדנו כבר להתנהל. בשנה שנתיים ראשונות היה קשוח. אבל כיום זה בכלל לא עולה על סדר היום כי למדנו להתנהל טוב

הפיתרון זה לדבר איתו להסביר לבקש להסכים על דברים מראש, ולשים זוגיות במקום הראשון… חייב לדבר אף אחד לא מבין לבד.

עד כמה שזה לפעמים קשה כשזה מול המשפחה שהייתה שם קודם.

את אוהבת ללכת ל…?

את רוצה יום אחד ללכת לשם?

מה את הכי אוהבת לעשות אצל…?

ואז באותו בוקר לספר לה ולקשר למה שדיברתן.

שיום אחד היא תהיה אצלם ותישן אצלם וכו', ולפרט מה יהיה בלי להגיד מתי ספציפי

סיכוי סביר שאם היא תספר לו הוא יחשוב שהיא סתם מקשקשת או אומרת מה שהיא רוצה שיהיה😅

ואולי זה ברור אבל הייתי מספרת לה גם על חשבון ההפתעה. הפתעה זה מגניב ממש אבל לא קריטי כמו לא להעלם לילדים פתאום...

זה טריקי כי היא פטפטנית אמאלה😂

חיים של אמא הקטנה הזאת נמעך אותה

נראה לי הרבה יותר כיף לצאת לטיול כזה לא בהפתעה...

אבל את מכירה אותו הכי טוב 

מחילה על הורדת הרוח מהמפרשים אבל אם בעלי היה עושה לי את זה היתי מתבאסת פצצות.

אבל כנראה שאת יודעת שהוא בקטע של הפתעות...

כל הכבוד!

יש תינוקות יותר בררנים

שלי עד גיל שנתיים אכל בעיקר תפו"א ומעט דברים אחרים

לא העלאתי על דעתי שיש בעיה עם זה

כל עוד המשקל תקין ואין בעיה בריאותית

(אחרי שבדקתי וראיתי שתפו"א מכילים ויטמינים ומינרלים רבים)

(עם הזמן הוא נפתח למאכלים נוספים

היום בגיל 6 הוא עדיין בררן אבל אוכל את מה שאוהב בצורה טובה

ולא חסר לו כלום)

נהייתה בררנית

זה לא מדאיג אותי

אני עצמי בררנית מאוד

היא כנראה דומה לי בזה (לצערי 🤭)

אני משתדלת לא להתייאש ולהמשיך להציע לה הכל

רואים ממש העדפה ברורה לפחמימות ולמתוק 

(תפוחי אדמה ופסטות היא עפה עליהם לעומת ירקות... וגם מבושל היא תעדיף את המתוק ולא המלוח)

נראה לי שכדאי להמשיך לחשוף בלי לחץ... לתת לה להתנסות בנחת.

אבל כמובן אני לא מקצועית. 

אני כן מרגישה שזה מדאיג, בעיקר כי פעם היא הייתה מוכנה לאכול יותר (ופירות וירקות היא מוכנה לאכול, אבל לא תמיד).

וכן, גם אני בררנית, ויש לי עוד כמה ילדים בררניים, ודווקא בגלל זה אני רוצה כבר עכשיו לטפל בזה כדי שלא תגרור את זה שנים.

חוץ מזה שהיא הרבה פעמים עצבנית, ואנחנו מרגישים שזה בגלל שהיא רעבה...

ממליצה ממש על תרצה שני. היא מומחית בנושא בררנות אכילה. מקבלת בזום.

בכל אופן ממה ששמעתי ממנה (מקווה שאני זוכרת נכון) זה תהליך שעובר על הרבה ילדים בגיל שנתיים בערך, ואחר כך מתאזן.

אז אם זה הגיל-לא הייתי מתרגשת בכלל.

מישהי שאלה על הבת שלה שבת שנה ועשר ונהייתה בררנית

ומלא כתבו שזה קרה אצלן סביב הגיל הזה...

לדעתי זה היה השבוע. ואני לא מצליחה להיזכר מי הייתה הפותחת רק שקראתי ואמרתי לעצמי "אה! אז זה ממש סבבה מה שקורה פה אצלנו..."

לא שאני חושבת שלהתייעץ זה שלילי וגם מאמינה שבגלל שהיא התשיעית שלך זה ממש הגיוני שאת מרגישה שמשהו אצלה לא רגוע לך ותרצי להתייעץ, יש לך פרספקטיבה.

אבל אולי שווה לך למצוא את השרשור ההוא ולראות אם זה פשוט שלב התפתחותי כזה..

והתלבטתי אם "להתלבש" עליו, אבל בסוף החלטתי לפתוח שרשור משל עצמי, גם כי הגיל שונה בסופו של דבר וגם כי הסיפור קצת שונה.

בכל אופן, אני מרגישה שזה לא שלב התפתחותי אלא מעבר. לא זוכרת שינוי קיצוני כזה משאר הילדים שלי. אבל יכול להיות שאני סתם מגזימה ולוקחת את זה קשה... (השנה האחרונה העלתה לי את סף החרדות ההוריות שלי...)