פתאום אתה תופס את משמעות החיים. ערך החיים.
הכל כלכך רגיל, שגרת חיים שלא מפסיקים להתלונן עליה. ופתאום, אתה רק רוצה ללמוד שיעור לשון.
אתה רק רוצה את אותה השגרה, שלפני חצי שעה לא גמרת להתלונן.
כי אתה מבין, אתה קולט את טעם החיים.
לעזאזל שברגע אחד, שניה אחת,
חומק לך הבן אדם הכי שמח, חייכן, בדחן, מצחיקן עולמי
מהחיים.
מהחיים. עלי אדמות.
לא מהחיים הספציפים שלך אלא מהחיים. על אמת.
והכל כלכך רגיל ופתאום לא.
זה להלחם עם הידיים כדי לשרוד את המחשבות, התחושות הפחד והכאב. הכל נהיה פסיפס אחד. פסיפס דוקר, מכאיב. מרגישה שאני נאבקת לא לטבוע בהמון הגלים המידי שוצפים, גועשים. גם לכם אבד חבר היום? השבוע?
ואתה עובר על אותם הפסים, נוסע באותן הרכבות
ומפחד. מבין.
מבין שבפסים האלו היא גמרה את חייה.
אתה תופס, שכאן, הכל היה דם ועצמות. כאן לפני ימים ספורים.
אז עם כל רכבת מהירות שחולפת- כולנו מחובקות.
ועם הרעש והבהוב האדום- כולנו אוטמות אזניים.
ופתאום, אתה תופס
שאין יותר
חיים שלמים ושמחים.
עכשיו זה
הספד שעוד מהדהד לי באוזן
משפחה אבלה
כאב כאב כאב
פחד פחד פחד
קבר
ומצבה; מילים של טהר ואהבה. ואתה יודע שהכל בעצם- עבר.

~`~ כתוב מחריד ומבולבל, גאד