והיתה לה בחילה אחת וקנאה אחת וגם כעס אחד קטנטן.
בעצם, לא כזה קטנטן. היא כעסה קצת על הקנאה וקצת על הבחילה, ובעיקר על אלו שגרמו להן.

הילדה הזאת רצתה רק לנוח. למרות שהיא נחה הרבה מידי. אבל לצערה, הגיע יום שישי, וכידוע, בשישי אי אפשר לנוח.

אז הכעס הקטנטן ההוא גדל עוד קצת
והקנאה עוד קצת.
והבחילה. עוד הרבה.

בכלל, היא חשבה יותר מידי הבוקר, הילדה הזאת. אולי כדאי שעכשיו היא תפסיק ותתחיל לעשות דברים.




(בזמן האחרון המון אנשים מתנכרים לה. מלשון- נהיים מנוכרים, מלשון לא להכיר, מלשון היא מעט בודדה.

ואז היא מוצאת את עצמה מקבלת הודעות כאלה וכאלה. ואין לה מה לעשות חוץ מלבכות.
אבל לילדה הזו אין דמעות.
אז היא בוכה בלי.)

הילדה הזאת מתפללת שתיגמר השנה כבר. ומצד שני היא מפחדת פחד מוות משנה הבאה.

ואין לה כבר כוח, ודי.