אתה נאבק בו.
הוא מלחם בך.
אתה מתגונן.
הוא תוקף אותך.
מלחמה יומיומית.
מלחמה אינסופית.
אתה יודע כי יבוא יום ואתה תיכנע.
ואתה מפחד. דוחק את היום.
אתה מחליט לצאת החוצה.
להרגע קצת.
שתיים בבוקר.
כוחם בפנימיה ישנים.
אסור לצאת, אבל כרגע-זה כבר לא משנה לך.
אתה פותח את הדלת, ויוצא אך חלל האוויר הצח.
אתה נושם עמוקות. מנסה להרגע. ולא מצליח.
הדשא קורא לך. אתה מתיישב.
אתה לא מרגיש טוב.
הראש שלך כואב. אתה מסוחרר וחלש.
ואתה יודע שלאף אחד לא יהיה אכפת.
רז למה לומר ולהחשב נודניק? גם ככה את כרגע פה על תנאי.
אתה בוהה בשמיים האפורים. הם משיבים לך מבט ריק אופייני.
השמיים מתערבלים לך בפנים. הראש שלך ממש כבד פתאום.
אתה נופל לאחור, כאילו כל בלתי מוגדר הודף אותך.
אתה מאבד את הכרתך ושוכב שם, כבול עץ חסר הופכין.
בבוקר, כשכולם יצאו, אתה תתעורר.
אף אחד לא ישרל איפה היית.
אף אחד לא ישאל למה אתה כל כך חיוור.
אף אחד לא ישאל מה שלומך.
באם אתה בסדר.
ורק המחשבות באלו ימוטטו אותך.
כבר לא יהיה לך אכפת מהעולם סביבך. כי לו במילא כבר לא אכפת ממך.
אתה תשב בשיעור תנ"ך, ולאט לאט הכאב יצטבר.
ביד השמאלית שלך תבער. הלסת תתכווץ באיטיות.
אתה תיפול על הרצפה, במעין אלגנטיות.
הרב יזדעק אליך. יוציא את כל התלמידים וישלח שיקראו למנהל.
המנהל יבוא. ואיתו אגם נוסף, שלא יהיה לך יוכר.
הבן שלו רצה להתקבל לישיבה. ובמזל הוא רופא.
הוא ירכון עליך. ימדוד דופק ויחויר.
הוא יתחיל החייאה, אבל כבר לא יהיה ממש מה לעשות..
בהלוויה שלך, כך הכיתה הגיעה. וכל הצוות. כולם היו מזועזעים.
ורק אני, הבנתי איך זה קרה. ולמה.
ופתאום, רציתי לצעוק לכל העולם, ולבכות. זה באשמתי.
אני לא התייחסתי.
אני פגעתי.
אני השפלתי.
אחרי ההלוויה היתה לנו שיחה עם המנהל.
לא הקשבתי.
היית חסר לי. נכון. לא התנהגתי אליך יפה.
לקיתי אותך כמובן מאליו.
הנחתי שתמיד תהיה שם.
רגוע. מחייך. שלו.
ואתה לא. וקשה לי.
אתה ממש חסר לי.
אז בבקשה, בשבילי תשמרו על החברים שלכם.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם