מהי הסיבה לדמגוגיה כה בוטה?

היישוב היהודי בחברון הותקף בצורה פראית עקב הפרות סדר שארעו בעיר לפני שבוע.  כיצד התייחסה המנהיגות של היישוב היהודי בחברון לתסיסה הזאת ולנוער שהשתתף בה?  פשוט.  בני הנוער האלה אינם בריונים ואינם אלימים.  הם שייכים לאנשים האידיאולוגיים ביותר בארץ כיום.  בני הנוער האלה באמת ובתמים אוהבים את ארצם, את ארץ ישראל.  הם עדיין מתאבלים וכואבים את כאב הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון.  לבותיהם מדממים עדיין עקב הפצע של נטישת ארצנו לטובת האויבים שלנו.  הם כואבים את הכאב של אלפי יהודים חסרי בית, שלא פשעו ולא עוולו וכל מה שעשו היה לגור בגוש קטיף.

בני הנוער האלה רוצים למנוע גירושים נוספים כאן בחברון, ובעמונה ובמקומות אחרים ברחבי יהודה ושומרון.  די!  מספיק!  לא עוד גירוש, לא עוד חסרי בית, לא עוד רכוש יהודי נטוש.  ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, לעם היהודי, ולאף אחד אחר אין זכות לפנות ולגרש יהודים מארצם.

ומה בדבר הקיצוניות, האלימות לכאורה?

בני שש-עשרה אינם מגיבים כמו בני חמישים.  לפעמים התגובות שלהם מוגזמות, אך צריך לזכור למען מה הם נלחמים.  אפילו המפקד הצבאי של חברון, אל"מ מוטי ברוך איבד שליטה ודרך את נשקו מול קבוצה של נוער בלתי חמוש.  האם אפשר לדרוש מבני נוער להיות יותר אחראיים מאלוף משנה בצה"ל?

האם מוטיבציה אידיאולוגית היא "מאבק על ריבונות?"  ברור שכל אדם ישר צריך להיות מסוגל לחיות עם עצמו, עם מעשיו ועם מצפונו.  שורשיה של אידיאולוגיה יהודית אמיתית הם בתורה הנצחית, הקיימת לא חמישים שנה, אלא במשך אלפי שנים.  תורה זו, כפי שאמר בן גוריון לוועדת פיל, היא הצידוק לקיומנו הלאומי בארץ ישראל.

ליהודים דתיים שומרי מצוות אין שום בעיה בשמירת חוקי המדינה, כל עוד אותו חוק אינו מכריח אותם להפר בגלוי את צו אמונתם.  אם הכנסת תעביר חוק הדורש מהעם שארוחה אחת ביום חייבת לכלול בשר חזיר, או שחובה על כל אזרח ישראלי לחלל את השבת, כמובן שחוק כזה לא יקוים.  ארץ ישראל אינה שונה.  קריעת הארץ שלנו, או דרישה שהיא תינטש בהחלט אינה פחות חמורה מאכילת בשר טריפות.  מדוע תגובה אחת מקובלת על הציבור והשניה מתקבלת בגינוי?

העימות הנוכחי אינו קשור לחוק וסדר, או בריבונות הממשלה, אלא הוא לגמרי פוליטי.  חוק בלתי כתוב של החברה הישראלית קובע שלפני בחירות או בעת שלטונה של ממשלת מעבר, נדחות פעולות והחלטות חשובות במישור הלאומי.

לדוגמה, למרות ששמעון פרס חתם על הסכמי חברון ב-1996, הוא נמנע מיישומם עקב הבחירות שהיו צפויות אז.  בינואר 2001 נזף בפומבי היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, בראש הממשלה אהוד ברק על כך שניהל מו"מ בקמפ דייויד עם הנשיא ביל קלינטון, בתקופה של טרום-בחירות.  הוא כתב:  "הסכם עם הפלשתינאים שנערך בערב הבחירות צריך להיות כזה שלא יעורר אפילו חשד שהוא נעשה עקב שיקולים הקשורים למועד עריכתו, כלומר, שיקולי בחירות.  לכן, נדרשת זהירות רבה ומודעות רצופה לחשדות כאלה, וקל וחומר במקרה של ממשלת מיעוט שראש ממשלתה התפטר."

כיום, היועץ המשפטי מני מזוז הורה לשרת המשפטים להימנע מכינוס פורום מיוחד של שופטים למינוי שופטים לבית המשפט העליון, עקב הבחירות המתקרבות.  הוא אפילו הרחיק לכת ואסר על מינויים חדשים במועצה הדתית קרית אונו, עקב הבחירות העומדות בפתח.

המנהיגות בחברון מצויה בהידברות רצופה עם נושאי תפקידים במשרדים ממשלתיים שונים, בניסיון להגיע להסכם שיתקבל על דעתם של כל הצדדים.  שר הבטחון שאול מופז וקצינים בכירים ביותר בצה"ל תומכים בבירור ביישוב העימות ע"י מו"מ, בניגוד לגירוש כפוי.  הממשלה כבר נתנה ביטוי לנכונותה להשכיר את המבנים הנדונים למתיישבים יהודים בחברון.  אם כך, אנו שואלים, מה החפזון?!  מדוע לא לאפשר את השלמת התהליך, ללא מחזות גירוש שישודרו בטלויזיה הישראלית והכלל-עולמית.  ואם, חס ושלום, ייכשלו הנסיונות להגיע להסכם, כי אז מבחינת הממשלה, תהיה עדיין פתוחה לפניה האפשרות המעשית לבצע אז את הפינוי.

בינואר, 2003, הוציא לאור ראש עיריית ירושלים דאז, אולמרט, יחד עם דורי גולד, ספר בן 166 עמודים, שנקרא "בנייה בלתי-חוקית בירושלים", שבו נמנו למעלה מ-6,000 דוגמאות של בנייה בלתי-חוקית ע"י ערבים בבירה.  בסיום הספר נקבע:  "בנייה בלתי-חוקית הגיעה למימדים של מגיפה".  אך רובם המכריע של אותם מבנים בלתי חוקיים עדיין עומדים.  מדוע אם כן דחוף כל כך לפנות תשע משפחות בכוח מבתיהם בחברון, ולהרוס תשעה מבנים בעמונה, כאשר מעלימים עין מכל כך הרבה מבנים בלתי חוקיים?

התשובה היא, כך נראה, שממלא מקום ראש הממשלה אולמרט, החליט להשתמש בחברון ובעמונה כאמצעי להוכיח את כוחו מבחינה פוליטית.  "גם אני יודע איך לזרוק יהודים מהבתים שלהם, ויהיה אשר יהיה המחיר."  מפקד המשטרה משה קרדי רמז כבר שהשימוש בנשק חם אינו מחוץ לתחום.  כך שהשאלה האמיתית היא:  האם אנו עוסקים בשלטון החוק והסדר, או בנסיון לתפוס בכוח את העוצמה הפוליטית לצרכים פוליטיים? 

 ----------------------------------------------------------------------------------

ב"ה

האמת על השוק
 

חיים הנגבי טוען שהוא היורש החוקי של הרכוש היהודי בחברון. הלואי, אבל זה לא המצב
נעם ארנון
 

ביום שישי כ' טבת תשס"ו (20 בינו' 06) פרסם חיים הנגבי מאמר במוסף "הארץ" תחת הכותרת "צאו לי מהשוק". בסגנונו  הגס והבוטה, הוא תוקף אותי אישית ואת חברי למפעל ההתיישבות בחברון. אם הייתי משתמש בסגנונו של הנגבי, הייתי כותב: "הנגבי פותח פה גדול ומאיים, לבל יעז איש להפריע לכנופיות הטרוריסטים הערבים ותומכיהם לטהר את עיר האבות ולנקות אותה  מיהודים, רחוב רחוב ובית בית, עד שלא יוותר בה אפילו יהודי אחד, ואוד מוצל...והוא (הנגבי) מעורר הרבה שאלות: מי בחר בו להביע את דעותיו, ומי המוסד שאישר זאת, ומי מעניק לו משכורת כדי להתקיף ולהשמיץ יהודים ולאהוד אויבים, ומי מעניק לו רכב (כן, כה הוא כותב!) ומי ממן את מחייתו..” ועוד.

כמובן שרמה כזאת אינה ראויה לתגובה, ואכן לא ארד לרמה הזאת. מה שכן ראוי לתגובה היא שאלתו המרכזית של הנגבי, נכדו של הרב חיים בג'איו (השני)  – למי שייכים נכסי הקהילה היהודית העתיקה בחברון.

ובנושא הזה מצטט הנגבי נכון את דברי – "אנחנו היורשים החוקיים של רכוש הקהילה היהודית העתיקה בחברון, אנחנו קיבלנו את כל הזכויות מידי הבעלים". וזה נכון.

על העובדות הרי אין מחלוקת: הקהילה היהודית העתיקה בחברון החזיקה בנכסי קרקע רבים:  כל אדמות הרובע היהודי העתיק (היום
שכונת אברהם אבינו), רוב רובם של אדמות תל חברון (תל רומידה), ועוד בתים, חנויות ואדמות חקלאיות רבות. בין הנכסים היה גם השטח אותו רכש ר' חיים המצרי (בג'איו הראשון) בשנת 1807; אלא שהוא רכש אותו לא כאדם פרטי אלא "בשם הקדש עדת היהודים", והתמורה שולמה ע"י "רכוש ההקדש היהודי" (ספר חברון עמ' 53).

 לפני 77 שנים, בשנת תרפ"ט (1929), תקפו ערבים את הקהילה, רצחו באכזריות נוראה  67 יהודים, ופצעו עשרות. הניצולים היהודים גורשו. שארית הקהילה גורשה מחברון, והרכוש נשדד ע"י הערבים.

עם הכיבוש הירדני החל שוד הקרקעות הגדול ע"י ממשלת ירדן.  באמצעות "האפוטרופוס על נכסי האויב". הרובע היהודי נהרס, בית העלמין היהודי נחרש והפך לגן ירק , בית הכנסת העתיק על שם אברהם אבינו חולל, ועל חורבותיו הוקמו דיר עזים, מזבלה ושירותים ציבוריים. במצב אומלל זה מצאנו את חברון עם שובנו אליה בשנת 1967. מסכת אירועים זו תוארה ע"י ועדת העררים של המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, בראשות השופט העליון בדימוס אברהם חלימה, -"אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדה, שהחלקה עצמה מהווה חלק ממתחם שהיה בבעלות יהודית, מאז תקופת השלטון העותמני, אך עקב הפרעות ביהודים שהתרחשו בשנת תרפ"ט נאלצו היהודים לעזוב את העיר חברון... המתחם הינו קרקע אשר נרכשה ע"י יהודי בשם חיים המצרי על פי שטר קניין מאושר ע"י בית הדין השרעי המוסלמי של חברון בשנת 1807... בתקופת השלטון הירדני נתפס המתחם ע"י האפוטרופוס הירדני על נכסי האויב. המבנים (היהודיים) שהיו במתחם נהרסו על ידי עיריית חברון, אשר הקימה במקומם את השוק הסיטונאי של העיר".

עם שיבת מדינת ישראל לחברון, ציפה כל אדם שוחר צדק להשבת הנכסים לבעליהם. לו נעשה כן, היה הרכוש הפרטי מוחזר לידי היורשים והרכוש הציבורי לנציגי ההקדש "כוללות הספרדים מגן אבות" (אגב, לא לידי חיים הנגבי). , אך הדבר לא קרה. מדינת ישראל החליטה להמשיך את הגזל והשוד ולהשאיר את הנכסים בידי הגזלנים הערבים. במשך שנים היה קצין ישראלי חתום  על חוזה שכירות בו נאמר כי "אתר בית הכנסת אברהם אבינו מושכר למטרות דיר בהמות." גישה בלתי מוסרית ומקוממת זו היא זו שהביאה לכך שיהודים רבים החלו לפעול להחזרת החיים היהודיים לנכסי היהודים בחברון. נציגי הקהילה וההקדש "כוללות הספרדים מגן אבות" ובראשם עו"ד אברהם פרנקו ז"ל, מסרו את יפויי הכח ואת הזכויות בנכסים לידי היישוב היהודי בחברון. כך נכתב ביפוי הכח -

 "הננו מבקשים מכב' לפעול בכל הנדרש למען גאולת ושמירת כל רכוש הכוללות בעיר הקודש חברון, ויישובו ביהודים. ולצורך כך נבקשכם לעשות את כל הנחוץ, להחזיק ברכוש, לשפצו, לתקנו, לבנותו וליישבו ולהשכירו, ולבצע בו שינויים וכל פעולה נחוצה על פי שיקול דעתכם למען גאולתו ויישובו בע"ה".  במלאכת קודש זו אנו עסוקים זה עשרות בשנים, אותה הפכנו למשימת חיינו, כצו היסטורי ומוסרי ראשון במעלה: להחזיר חיים יהודיים אל העיר העברית הראשונה בעולם, אל עיר האבות שהפכה לעיר ההרגה.

היום בית כנסת אברהם אבינו בנוי לתפארה, משוקם בדיוק על פי תבניתו העתיקה, וזקני הקהילה החברונית השיבו לתוכו בטקס מרגש את ספרי התורה שהצילו בתרפ"ט מתוך הלהבות. גם בית העלמין העתיק שוקם, וגן הירק והכרם שנשתלו בו – נעקרו. פעולת העקירה הזו ודאי היתה הוגדרה בשעתה במאמרי המערכת של "הארץ"  כמעשה ברברי ואכזרי... אבל האמת היא, שמתחת לירקות ולגפנים שכנו הקברים המחוללים של הנרצחים, בצד דורות רבים של יהודי חברון, שהובאו בה למנוחת עולמים.

עם השנים, ממשלות ישראל החליטו לבנות ולשקם את הרובע היהודי בחברון, באופן ממלכתי.  כך נבנו ושוקמו על ידי ממשלת ישראל בנייני מגורים, ישיבות ומוסדות חינוך  (הכל בתוך ועל גבי הרכוש היהודי), וחיים יהודיים חזרו לעיר. מי שמבקר היום בבית הכנסת אברהם אבינו ובבית העלמין העתיק – מבין את הצדק ההסטורי של מאבקנו. מי שמתארח בשכונות היהודיות בחברון, בבתים שנבנו על חורבות הרובע היהודי העתיק – מבין שלא אנחנו הגזלנים. מי שמתבונן סביב ורואה את ה"חנויות", ה"שווקים", הרפתות והוילות שבנו הערבים על האדמות היהודיות השדודות – מבין כמה רבה עוד המלאכה לפנינו, לגאול, ליישב, ולחדש את הנכסים היהודיים השדודים .

כן, גם אנחנו תומכים בהחזרת ה"שוק" בחברון לבעליו המקוריים, בפינוי נחוש של כל ה"פולשים" (הערבים), במחיקת העוול הגדול של "הרצחת וגם ירשת", ובמילוי רצונם של הנרצחים ויורשיהם, בהשבת חיים יהודיים אל המקומות מהם נגדעו בידי רוצחי תרפ"ט.  אני מצפה שכל שוחר צדק יתמוך בשאיפה זו, שאין צודקת ממנה בעולם.