אני אישית עברתי 2 לידות עם ו2 לידות בלי ואין מה להשוות..

היה תענוג ללדת עם אפידורל.

אבל יש נשים שסף הכאב שלהן גבוה יותר ומוסגלות ללדת בלי

גם אני עברתי שתי לידות בלי אפידורל ושתי לידות עם (ובאמצע לידה קיסרית - עם אפידורל כמובן) -

ואני דווקא מחשיבה את הלידות בלי האפידורל כלידות הרבה יותר טובות ו"מענגות"... 

מהבחינה של השליטה בעצמי ובגופי - בלי אפידורל זה הרבה יותר כיף...

נכון שאחרי האפידורל אפשר להרפות ולנוח - אבל התחושה היא של "חולה" ולא של יולדת...

(אבל אולי זה קשור לזה שאני לקחתי אפידורל רק כשכלו כל הקיצים...)

לפעמים זה מעקב תנועתיות ואז יותר קשה ללדת

לפעמים זה מרגיע ונותן כח (אם לא ישנו ולא אכלו ובכלל כאובים מידי ולא מתפקדים)

לדעת להתמודד עם צירים בכל מקרה צריך
כי לפעמים מוקדם מדי לקבל אפידורל..
ואז לראות איך הולך אם מסתדרים בלי או עם

רק אני לקראת הצירי לחץ לא הוספתי מנה נוספת כדי שארגיש את הצירים, בשביל הלחיצות, זה היה מצויין

לא צירים חלשים שלא הרגשתי בכלל, וחזקים מספיק בשביל ללחוץ כמו שצריך

ז"א מן הסתם יש הבדלים בעוצמת הכאב בין אשה לאשה (וכנראה שגם בזה יש מה לעשות לפחות קצת לשפר יחסית לנתונים),

וגם תלוי בגישה הנפשית שאיתה מגיעים. 

לא מבטל אחד את השני.

יכול להיות אישה שבלידה אחת יזרז ובשניה לא, אני טועה?

ומהשרשור הזה מתחזקת בי עוד יותר ההבנה, שהכל תלוי תפילות, זה כל הסיפור

למה לא להקל אם אפשר?

וזורמים עם הסיטואציה.

גמישות זה חלק מהעניין, לא להיות לחוצה ומקובעת על מה שהחלטת, ואז אם הוא לא מתאפשר את כ"כ מבואסת שזה משפיע על תהליך הלידה עצמה.

ממני שעוד לא ילדה אפילו פעם אחת...

אבל קוראת על זה הרבה...

כמה כואב לך, כמה את מסוגלת להתמודד, כמה הלידה מתקדמת

כמה כוח יש לך, 

מאד משתנה מלידה ללידה, באיזה מצב מגיעים לבית חולים, כמה הספקת לישון קודם, 

לשים לב אם הפתיחה מתקדמת.

אם לא מתקדם ואת סובלת וכאובה אז כנראה אפידורל יזרז פתיחה.

אם מתקדם יפה גם בלי אז לכאורה שווה לנסות בלי.

עכשיו מספרת את החוויה שלי כדי שתביני למה אמרתי ככה:

ילדתי בשע"צ.

באתי כביכול פתוחה להחלטה, אבל לא באמת התכוננתי ללידה בלי אפידורל. סתם אמרתי "נראה".

בפועל כאב מאד כבר בפתיחה שתיים וחצי. קיבלתי אפידורל בפתיחה שלוש או משהו כזה, ואז תוך שעה היתה פתיחה מלאה - אני לא בטוחה בזמנים אבל זוכרת שהמיילדת אמרה שזה מאד מהיר. כלומר האפידורל עזר לי להרפות.

מה שקרה אח"כ - לקחתי עוד מנות, כי הרי תקועים על הגב ואין מה לעשות עם הכאב וגם לא הייתי  מספיק מודעת להשלכות (!!). הרגליים שלי היו רדומות לחלוטין, הרגשתי נימול והייתי צריכה להסתובב מצד לצד, האפידורל התרכז יותר ברגל התחתונה, כשהיא היתה רדומה מדי הסתובבתי..

ואז אחרי שעה מתפיחה מלאה לא היו לי צירי לחץ בכלל. פקעו לי את המים ואז התחילו גם ירידות בדופק, התאמצתי ללחוץ, הביאו ואקום, עשו חתך, ולקח כמה ניסיונות עם הוואקום עד שהפשוש יצאה. עדיין לא היו צירי לחץ - הרופא משך מבחוץ ואני לחצתי את נשמתי מבפנים.. כשכבר בכיתי להן שאני מתעלפת, אין לי כח יותר, הרופא אמר שזה ניסיון אחרון ואם לא הולך הולכים לניתוח. הקב"ה אמר לצרותינו די והיא יצאה. והמילדת הסתומה שנכנסה בלחיצות, כשאמרתי לה שאני מרגישה לא טוב ואולי אקיא, תקעה לי שקית בפרצוף.. אחת דוחה.

מסקנות שלי - להשתדל מאד להתכונן לכאבים, ללמוד שיטות התמודדות. ואם לוקחים, לבקש את המינון הכי נמוך שאפשר, כך שאולי אפשר  יותר לזוז וגם להתמודד עם הכאב המופחת. לא להוסיף עוד!

לא יודעת איך באמת קובעים מינון, אבל כמה שאפשר, מה שתלוי בך, למעט.

אצלי אני רואה שמה שחשבתי מראש בסוף "ניצח".

אם באתי עם מוטיבציה ללדת בלי ואמונה בכח שלי ללדת, וגישה ש"עכשיו זה ממש בסדר לי עדיין, אני מצליחה להתמודד למרות הקושי" וכו, אז באמת עברתי עוד קצת ועוד קצת ולא לקחתי אפידורל.

וכשבאתי מיואשת מהכאבים ו"איך אצליח לעבור את כל הדרך הארוכה שעדיין נשארה?" - לקחתי..

מסכימה שחשוב לא להנעל מראש על תסריט מסויים כי לידה זה הכי לא צפוי והכי לא בשליטה שיש. אבל לדעתי כן כדאי להתכוונן מתוך גמישות. אם הייתי מגיעה "סתמית" בלי הכנה נפשית להתמודדות עם הקושי, ובלי הבנה כמה תועלת יש בלא לקחת - ברור שהייתי לוקחת! כי כשכואב מחפשים כל מה שיכול להקל..

תנעה היא חשובה בלידה, אפשר להיתמודד עם כאבי הצירים לעזור ללידה להיתקדם כמ שצריך כשהגוף לא משותק. אני לא ידעת מה זה ללדת עים, אבל אלי גם החלמה קלה יותר אם אפשר מיד לקום, להתרחץ ולא לחכות עד שאפשר לרדת, קטטר וכו'

כמה שמיתאפשר. סיבובי אגן, אפילו ללכת הלוך חזור בחדר לידה עזר לי, כדור פיזיו', מיקלחת אם אפשר, נשימות. זה לא שלא כאב לי אבל זה עוזר להיתמודד ובטח שפחות כואב משכיבה . גם מוניטור נתנו לי לעשות לא כשאני שוכבת זה ממש קשה לשכב כשיש צירים וכל הזמן לדעת שזה ליקראת הלידה ולא יהיה לנצח וככל שיכאב יותר אומר שתכף זה ניגמר

כי לי אמרו שאין מצב בלי... (כי אם העובר השני מתהפך אחרי צאת הראשון, הרופא אמור להכניס את היד כדי לשלוף אותו, וזה כואב...)

[בסוף הם בכל מקרה נולדו בקיסרי, כך שזה היה לטובה...]

באזור 18:15.

בד"כ פעם בשבוע אני עובדת עד מאוחר ואז הוא מגיע יותר מוקדם.

אם לא מסתדר לו אז מביאים בייביסיטר.

איפה הפער ביניכם?

משמרות 🙄

לא נוח

מה לא עובד אצליכם בעצם

אני יוצאת מוקדם וחוזרת סביבות 16:30

הוא מפזר בבוקר, אחרי זה יוצא לעבודה. חוזר לרוב לקראת 19:00.

יש לבעלי גמישות לעבוד מהבית כשיש צורך.

יש בבית מטפלת מהצהריים ועד שאני חוזרת הביתה.  

וחוזר מתישהו בין 6 ל7 וחצי, תלוי בעומס בעבודה, בממוצע חוזר ברבע ל7.

אני עובדת 7 שעות, יוצאת לפניו לעבודה ומסיימת לעבוד ב3 וחצי

אני שכירה ובעלי עצמאי

מגיעה לעבודה בין 8 ל9, תלוי אם אני מפזרת,צריכה לעבוד 8 שעות

לבעלי אין שעות אבל הוא אוסף כל הזמן. יכול לעבוד גם עד 11 בלילה וגם יותר מאוחר

בסטנדרט חוזר באזור שש וחצי חוץ מיום שממשיך לקניות

תכלס היה במילואים יותר זמן מהסטנדרט..

יום בשבוע בד"כ הוא אוסף ואני עושה יום ארוך וחוזרת לקראת שבע

לק"י

נראה לי שזו היתה משרה מלאה.

היה יוצא עם מישהו מהעבודה דרך כלל ב-7:00-7:30. ומסיים סביב ארבע (לא היו שעות קבועות ממש. תלוי בעבודה שהיתה להם).

וחוזר כל יום בשעה אחרת, כי הוא עבד בכל מיני מקומות שונים. לפעמים בתוך העיר ולפעמים שעה נסיעה.

זה לא רלוונטי כי בעלי לא עובד ומאד נוכח בבית

אבל אני רואה מקולגות וגברים בתפקידים שונים בעבודה

חלקם תפקידים מאד בכירים

שרובם מקפידים חלק מהימים להיות נוכחים בבית

לצאת חלק מהימים ב15

לקחת את הילדים/ להיות איתם

לגבי שעות יותר מאוחרות

בתפקידים רגילים ישארו עד 16-17

בתפקידים בכירים גם יותר

אני חושבת שהיום יש מספיק מודעות במקומות עבודה לצורך של הגבר להיות מעורב בבית

רוב הגברים שכן נשארים שעות ארוכות בעבודה כל ערב

זה לא נובע מאופי העבודה אלא מהרצון שלהם לא לנכוח בבית (שיכול להיות לגיטימי

גם לי היו תקופות שסדרתי לי עבודה בשעות הערב כדי לנכוח פחות

אי אפשר להנכיח אדם בכוח בבית)

כי אנחנו לא ככ "נורמליים"

בעלי ר"מ בישיבת הסדר.

נמצא בסדרי בוקר קבוע שזה עד 13:00.

ואז יש ימים שנמצא גפ בסדר צהריים וחוזר הביתה ב18:00 בערך, ויש ימים שדווקא בצהריים נמצא בבית אבל בערב יוצא.

אני יוצאת מאוחר וחוזרת בשעות לא נורמליות 🙃

חלק מהשבוע עובדת מהבית אז מסתדר עם החיים.

כשיש ילדים קטנים, עוד פחות יש סטנדרט כי זה תלוי גם מה אופי העבודה, אבל גם תלוי מתי הוא מגיע מהעבודה ואיזה חלופות יש.

לרוב דורשת 8.30-9 שעות בעבודה.

מפה זה תלוי מרחק, משרה היברידית, דרישות, אופציה להשלמת שעות בערב..

אז אני לא מבינה איפה הפערים בינכם ;)

כשבעלי עבד במשרד הוא לרוב היה יוצא ממש מוקדם בבוקר וחוזר בסביבות 18. אבל חלק מהשבוע עבד מהבית.

כיום הוא במשרה גלובלית עם מרחב תמרון, יש בזה חסרונות שלפעמים גם בזמן בית "מובהק" הוא נדרש לפרוש לעבודה.  

עד לא מזמן הוא עבד רחוק מהבית במשרה לא גמישה

היה יוצא איזור 6 בבוקר וחוזר בין 6 ל7 בערב אם לא היו עיכובים נוספים

לאחרונה הוא עבר תפקיד למשרה צמודה לבית ממש, מרחק של כדקה הליכה

הוא יוצא מהבית בשבע וחצי בבוקר וחוזר באיזור 17 ואבא פי מליון יותר נוכח ב"ה.

אבל אני לא חושבת שזה נורמלי והשני לא, בהכרח. זה קשוח אבל זה מציאותי גם כך...

אבל כשאבא שלי עבד במשרה מלאה הוא היה חוזר כל יום באיזור 18-19, כי הוא בחר להתחיל לעבוד ב10-11 בבוקר. חמי יוצא כל יום בשש בבוקר וחוזר ב22-23. בעיקרון משרה מלאה זה בדר"כ בין 8-9 שעות עבודה, ושעת החזרה נגזרת ממתי אתה מתחיל לעבוד וכמה זמן נסיעה יש הביתה

בעלי עובד במשרה מלאה

יוצא בשבע חוזר בחמש וחצי פלוס (9 שעות במשרד)

אבא מאוד מאוד נוכח.

בדר"כ פעם בשבוע עובד מהבית ואז מפזר ואוסף את הילדים ואני מתעכבת עד מאוחר בעבודה.

הוא מתחיל בשבע או שמונה בבוקר.

אני מפזרת ואוספת

וזה באמת מורכב. ויכוח קבוע בין חמי לחמותי אם אפשר להצטופף ולארח את כולם או שלא כדאי.

לא דומה שבת כלה לאחות לפני חתונה

שזה אירוע חד פעמי ומיוחד

ליומולדת/יום נישואין או משהו דומה

וכן. לפעמים יש אירועים כאלו שעושים בשבילם מאמץ גדול יותר

ויחד עם זאת- לא לכל דבר צריך להסכים

לי יצא בשבת די דומה (שבת בר מצוה) אחרי לידה להחליט בשבת בבוקר שאני לא מבוגלת ללכת עם 3 ילדים לבד ושאני נשארת בדירה ולא הולכת לבית כנסת ובעלי בא לעזור לי אחרי התפילה

מי שעיקם את האף- היה לו אף עקום

והוא יכול להאשים רק את עצמו

בעלי אמר שלא בטוח שנבוא, אבל הם לא מצליחים לקבל את זה...

הלוואי והם יצליחו גם להבין את המקום שלנו.

לגבי התנאי של לאכול באולם לדעתי זה ממש לא הוגן, כי זה מעמיד אותם בסיטואציה לא נעימה. אולם עולה כסף ודורש כוחות של ארגון, גם אם זה נראה לכם בקטנה או שאתם מוכנים לעשות את זה בשבילם, יכול להיות שהם רואים אחרת את האפשרות הזאת

אני מסכימה ומבינה שאנחנו אלה שנפסיד (וכל השאר ירוויחו מקום נורמלי יותר).

לגבי האולם, אנחנו לא היחידים הסיטואציה ממש מפריעה להם, גם לעוד שני נשואים זה ממש קשה והם מקריבים בשביל זה, לכן עלה הרעיון של תנאי, אבל אני באמת לא מרגישה שזה נכון להציב תנאי להורים.

נשמע שזה צפוף אובייקטיבית ולא שאתם מפונקים. פשוט אני חושבת שגם אם כמה אחים נמצאים תחת הכותרת של "קשה" עבור כל אחד זה אומר משהו אחד, וזה תלוי בכוחות שלכם באותה התקופה, בשאלה אם יש תינוקות, בילדים השונים שלכם ושלהם ובעוד מלא פרמטרים. אז אפ להם נכון יותר להקריב ולהגיע - אחלה. ואם לכם זה לא נכון - זה בסדר גמור, ובעה שיהיו הרבה שמחות במשפחה שתזכו להצטרף אליהן בעתיד.

אבל בכל מצב עומדת מאחורי מה שאמרתי לגבי האולם, גם אם זה קשה לכל האחים.

אני חושבת שבאופן כללי חלק מהתפקיד שלנו ביחסים בינאישיים זה לדעת מה נכון לנו ומה טוב לנו. ההורים של בעלך עושים את זה בצורה מבאסת, אבל גם בצורה מצוינת - מה שנכון להם זה לארח בתוך הבית שלהם ולא באולם, ולכן זה מה שהם עושים. לכם כנראה נכון כרגע לא להתארח בצורה כזו - אז אל תלכו.

והאחרים גם כן צריכים לדעת מה נכון להם בסיטואציה..

יש אולי דרך לחלק את העומס של הסועדים? נגיד אם יש נכדים-אחיינים שהם כבר עצמאיים אז לעשות להם שולחן במטבח/חדר/מרפסת/כל חלק אחר של הבית ואז המבוגרים והילדים הקטנים ישארו לאכול בסלון ויהיה לכם יותר מקום?

את התינוקת לא הייתי משאירה לבד בחדר אחר, הייצי מנסה לחשוב אם יש דרך לשים אותה איתכם. אישית הייתי מעדיפה לאכול בתורות עם בעלי כשכל פעם אחד אוכל ואחד איתה במנשא או בידיים

סביב חתונה זה כן קצת יותר מחייב אבל לא בכל מחיר.

לא הייתי שמה תינוקת בת חודש בעגלה בחדר אחר כשהכל רועש. זה גם ככה די גיל של הנקה נונסטופ, אז בעיקר סינר הנקה ולתפוס פינה נוחה על הספה. 

אצלינו במשפחה כבר כמה פעמים עשינו שבת משפחתית ביישוב של אחי

אחי וגיסתי היו אחראים על הכל

וההורים שלי הגיעו כמו אורחים

זה ממש הקל עליהם..

את התשלום על האולם אני כבר לא זוכרת אם התחלקנו או שההורים שלי שילמו.

בבישולים התחלקנו וכל משפחה שילמה גם על החדפ והפינוקים שקנו.

כמובן לא אצלך!!

כי את תהיי מייד אחרי לידה

וזכית שבע לך ככה קשוב לצרכים שלך ❤️

אולי לאכול חלק מהארוחות בדירה שאתם נשארים בה? 

לבוא רק אם אני רוצה ולא כי צריך

בד"כ כשאני מאד במקום כזה פתאופ גם אני מוצאת את הרצון לבוא למרות הקושי ונהנית.

אבל ההרגשה שמוכרחים ושהפ יתבאסו עלי וכל זה מכניס אותי ללופ לא נעים.

ואם החלטתי בכל אופן לא לבוא, הכל טוב

תמשיכו לשמור על קשר עם המשפחה בעוד המון סיטואציות לא על זה ייפול דבר..

תחשבו על דרך לשמח את הכלה בצורה אחרת או משו כזה..

כשאת אומרת שחמיך וחמותך לא רוצים אולם זה משיקולים כספיים?

אתם מסכימים לשים על זה כסף?

מבחינת שאר האחים והאחיות איך הם רואים את זה? מפריע להם הצפיפות והעומס?

בעיניי אם אתם לא היחידים שמפריע להם מאוד העומס הייתי מנסה לארגן "קואליציה".

לדבר עם שני זוגות במשפחה שגם הם יהיו בעד אולם.

ואז לדבר בנחת וברוגע עם ההורים ולשכנע אותם.

ואם הבעיה של ההורים היא כסף אז כן שכל אחד יבטיח לשים על זה כסף כדי להשתתף בעלויות

ולהבטיח לעזור הרבה בארגון של האולם, בסדר ובניקיון.

במידה וכלום לא הולך,

אני לא הייתי מוותרת על שבת משפחתית.

בעיניי משפחה זה מעל הכל!! וזה ממש חשוב השבתות גיבוש האלו.

תנסו לראות מה יכול לעזור לך ספציפית להרגיש יותר בנח.

אולי תחפשו לבד דירה פרטית לעצמכם?

ואפילו שאת תהיי רק בחלק מהסעודות ותקצרי לעצמך את השהות.

אבל בעיניי האופציה לא להגיע היא לא אופציה (כמובן רק בעיניי, אבל באמת אני חושבת שזה מאוד מאוד מאוד חשוב)

יכול להיות שהוא רגוע רק עליכם, בלי קשר לקור.

זה תלוי גם איך המזג אוויר אצלכם, ועד כמה הבית קר.

פעם שמעתי שהמדד לקור הוא לא בכפות הידיים, אלא בחזה ובגב.

וצריך גם להיזהר לא לחמם יותר מידי.

אולי יעזור מדחום בחדר, שתדעו מה באמת הטמפרטורה?

הידיים והרגליים תמיד יהיו יותר קרים כי זה החלק החיצוני יותר של הגוף וגם הידיים יחסית חשופות אז זה לא מדד, צריך לבדוק מתחת לבגדים,בבטן או בעורף..

כדאי לדעת שגם חימום יתר לא כ"כ בריא, לי זה נראה שהוא לבוש טוב וכמו כן ניובורן רגוע יותר על הידיים 😉

כפות ידיים יכולות להיות קרות גם כשלא קר לו. אמרו שבודקים בחזה אם חם..

הייתי נזהרת לא לחמם יותר מידי. כדאי יד חום בחדר לבדוק שלא יותר מ21-22 מעלות אם אני זוכרת נכון

ומעל זה אוברול חם ושמיכה???

נשמע לי מטורף

תינוק צריך שכבה אחת מעליך.

ולא ערמת שכבות

אאכ את חיה באירופה במינוס מעלות עכשיו

גופיה ומכנסיים

אוברול חם

ושמיכה

ממש מספיק

חריץ קטן של חלון פתוח.חשוב שתהיה תחלופת אוויר

ואם את חוששת אז לקנות מד טמפרטורה לקיר

אני כבר די אדישה.

דואגת לדברים באופן שוטף.

אבל לא בלחץ כבר.

איך?

לא נכנסת לחדשות בכלל.

כשיהיה משהו רלוונטי אני אדע בטוח.

הדבר היחיד זה שדאגתי שיהיה מים בממד , מגבונים, מטען נייד, מנורה כזאת להפסקת חשמל..

לא לתת למחשבות להשתלט עלינו. 

הרי המלחמה (הבאה וגם זו הבאה אחריה) תגיע מתישהו

ואז באמת יצטרכו כוחות נפש

אם לא תקשיבי לחדשות

לא תהי בלחץ

הנה אני לא מבינה על מה מדובר

וגם לא הולכת לבדוק

לא מעניין 

להפחית חדשות.

כשיגיע נתמודד. חבל עלינו

סוג של טראומה מהמלחמה הקודמת שקיבלתי את זה

בהפתעה גמורה 

אני לא בלחץ כי אני יודעת מפעם קודמת שיודיעו לנו כמה זמן קודם ונספיק להתארגן

היא זו שגרמה (לי לפחות), להמון חרדה.

וכרגע לפחות הפחד העיקרי שלי זה להתעורר באמצע הלילה מאזעקה.

השאר פחות מלחיץ אותי.

אני מכבה את הטלפון הנייד כל הלילה בשביל לא להתעורר מצפצופים כאלו

מספיק לי האזעקה בחוץ.. 😵‍💫😵‍💫😵‍💫

זה אשכרה מלחמה בפני עצמה.
מלחמה קרובה כל הזמן נמצאת אצלי במחשבה, אבל לא לוקח אותי למקום מפוחד ולחוץ.
אלא בכל מקום אני יותר מתוכננת- אם תהייה אזעקה מה נעשה?
כשאני בסופר- קונה מעט יותר דברים שגרתיים ושוטפים, שמא יתחיל ושלא ניתקע.

למרות שממש לא אוהבת

כי יודעת שלא אשכח כלום ואהיה ממש על הכל