מחשבות משפיעות לפעמים יותר ממעשים(מהרב יצחק)

ושתיקות חשובות לפעמים יותר מדיבורים(מתלמדי הרב שטיינזלץ).

 פעם אחת שאלו את המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא של י"ט כסלו, למה אתה מגנה תלמידי חכמים? הרי גם אתה גאון, תלמיד חכם בנגלה, אז מה יש לך נגדם? הוא אמר משל, שהיו שני עשירים. אחד היה מאד עשיר, הרבה יותר מהשני, רק ככל שהיה עשיר גדול היו לו הוצאות רבות. העשיר השני היה פחות עשיר, אבל לא היו לו הוצאות. במי מקנאים? בעשיר הפחות גדול, שאין לו הוצאות. העשיר הגדול – מילא, יש לו הרבה כסף אז יש לו הרבה הוצאות, לא מקנאים בו. אבל זה שיש לו רק כסף, יושב על כסף – אפילו שפחות – אז מקנאים בו ומתגרים בו. זה המשל של המגיד, ומה הנמשל? שיש תלמידי חכמים שלומדים הרבה תורה אבל זה לא בא לידי מעשה – אין להם הוצאות. הם גאונים, אבל אין להם הוצאות – לא יוצא מזה שום דבר. ממילא, כאלה שלומדים בלי הוצאות – אותם אני מגנה. בשביל מה כל התורה שלהם?! אבל אני, כך הוא רמז על עצמו, יש לי ברוך ה' הרבה תורה – אבל יש לי הרבה הוצאות. מה זה הרבה הוצאות? הוא פירט – אני צריך לדעת איך נוטלים ידים, אז צריך להיות בקי בהלכות נטילת ידים. צריך לדעת איך עושים בציעת הפת, אז אני צריך להיות בקי בהלכות בציעת הפת. הוא פרט כך וכך הלכות, ומענין שהן היו הלכות שקשורות לאוכל – כמו שכעת סעודת שבע ברכות – הגם שהוא כמעט ולא אכל. מה הווארט של עשיר גדול עם הרבה הוצאות? הפשט הכי פשוט של תורה לשמה, שלומד על מנת לקיים. אם כן, כל דבר שאתה לומד בא לידי ביצוע בפועל. וכך אמר המגיד על עצמו שמיום עמדו על דעתו מכל דבר שלמד בתורה למד דרך בעבודת השי"ת, הלכה למעשה. כנראה שאדמו"ר הזקן, שכתב ספר של בינונים, הבין שההנהגה הזו, כמו הרבה דברים, היא הנהגה מיוחדת של צדיקים גדולים – כמו המגיד, כמו הרב ייב"י, כמו רבי שלמה מקרלין עצמו )במדרגה שלו זה ראוי(. אבל היות שכל ההנהגה לרבים שלי הוא לבינונים – זה לא שייך. במיוחד שאם יש לך יצר הרע שבא לבלבל את הראש, אצלי ואצלך זה לא בא מהתלמיד חכם שלמד שלא לשמה אלא מהיצר הרע שלך. שכולם יהיו מאד עשירים עם הרבה הוצאות. (משיעור מוצאי י"ד כסלו ע"ד)