אז גם היא אמרה לי את זה.
וגם היא.
כבר יותר מידי אנשים אמרו לי את זה.
כן. אני יודעת שזה מה שקרה.
והחיידק ההוא לא הוסיף אלא רק הוריד.
ולדחוף בכח. כשאי אפשר כבר.
ולא. לא רציתי להגיע למצב הזה בכלל. לא חשבתי שזה מה שיקרה.
והכל נהיה גדול כבר. אלוהים למה?
והגוף נהיה חלש. ולא מתפקד מעט.
הכל קשה. הרגשה כללית רעה.
ואין לי מושג איך הן סובלות אותי. איכ. אני מסריחה אליהן ומעיקה.
והיא לא מוותרת. ודואגת. לפעמים יותר מידי.
והרצון לשחרר. שלא יהיה יותר.
ושוב עשיתי את זה.
ואני לא יודעת למה אני חושבת שהיא תענה. כי היא לא.
וגם היא מסננת. ובאלי קצת לשמוע את הקול שלה. ושתגיד לי מה איתה. ולמה שתענה?
ולמה שאני אעניין מישהו? אני פשוט לא.
והרצון לזה.
ולשבור את הכל.
ולא לתת לחברה לגרום לי לא לעשות דברים.
ולסנן את כולם כשלא מתאים לי כי אני בוכה בלי שיתעצבנו עליי.
ושלא יהיה לי אכפת לברוח לשם בלי להתחשב במה שאנשים יגידו או יעשו לי.
פשוט להיות אני לרגע. להתפרע. לשבור את הריבוע שהסביבה כובלת אותי בו.
להעז לעשות דברים שלא העזתי עד עכשיו.
אני רוצה להתכנס בתוך עצמי. עם שירים. לבד.
ושלא יפריעו לי האמירות שלה.
ואני לא רוצה שהיא תשלח אותי לשם. לא רוצה.
הלוואי שהכל היה יותר פשוט.
ולא הייתי מתפרקת ומתרסקת.
אני יודעת שהן לא באמת חושבות ככה.
ושהן אומרות לי את זה כי לא נעים לומר אחרת.
היא אמרה את מה שהיא חשבה. וגם היא.
וזה לא היה בקטע טוב בכלל.
ולכן אני ככה היום. והיא חושבת שאני יכולה פשוט לגדול על זה.
אני לא חושבת ככה.
איבדתי הרבה מזה. נרמסתי. למה שאחשוב שאצליח?
אני דפוקה. לא כדאי לכם להכיר אותי.
מפגע תברואתי.
תרצחו אותי. טוב?
זה רק יעשה טוב לאנושות.
הלוואי ומישהו קרא את זה.
סביר להניח שלא.
