קצת רקע: 3 ילדים בבית, מהממים ומתוקים. הקטנה בת ארבע.
אני בסוף תשיעי, ממש קלילה ופעילה, עובדת יוצאת לסידורים וכו'. כל מי שרואה אותי לא מאמין שאני צריכה ללדת... והאמת שממש עוד לא רציתי ללדת. היה לי טוב ונחמד, וגם- ממש לא רציתי ללדת בחודש חשוון. כן, קטנוני, אבל עוד בשבוע 39 התכחשתי לזה שהגיע סוף ההריון, ו"תכננתי" ללדת בכסלו... המשוער היה כ"ח חשון ואת הקטנה ילדתי בשבוע 42+2 אז חשבתי שגם הפעם זה ימשך עוד קצת.
בעבר 3 לידות, הקצרה ביותר כ 8 שעות. כולן עם אפידורל. כמובן שמתכננת לקחת גם הפעם.
יום שני, שבוע 39+ 3, מעט צירים בלילה, בבוקר כלום. כך גם בשלישי בלילה. רביעי בבוקר נמשכים הצירים. הודעתי לאמא שלי והמשכנו הלאה. הצירים מתחזקים לאט לאט, אני עוד עובדת (עבודה בבית עם ילדים) הזעקתי את המחליפה שהגיע באמצע היום. מתזמנת צירים ורואה שהם ארוכים וקרובים, אבל לא חושבת לעצמי לצאת לבי"ח. נכנסת להתקלח, תענוג. בעלי וילדיי המקסימים מגיעים מהמסגרות, בעלי רואה אותי כאובה ומרגיע במילים טובות.
אימי מגיעה אלי בסביבות 14:30, ורואה שאני כאובה בכל ציר שמגיע. מציעה שניסע לבי"ח. אני עוד לא רוצה ללכת, מעדיפה למשוך כמה שיותר בבית, שלא נלך ויגידו "יש עוד זמן, תלכי ותחזרי..", כמו כל לידה שלי בערך...
16:00, הילדים התפזרו לבתיהם.
חמותי היקרה מגיעה להיות עם ילדינו, ואני נזכרת שלא הספקתי ללכת לקוסמטיקאית שלי לעשות גבות... מתקשרת אליה והיא יכולה לקבל אותי. תוך כדי כל זה צירים שכבר כואבים יותר ויותר, ואמא שלי כבר לוחצת שנלך לבי"ח. ואני: קודם נלך לגבות ואז... 16:15 נוסעת לגבות. זה קרוב לבית אבל נסענו באוטו, אני נוהגת ושמגיע ציר עוצרת בצד וסובלת.. יושבת אצל הקוסמטיקאית עם צירים, והיא ואמא שלי חושבות שהשתגעתי... זה מה שמעניין אותך עכשיו???
חוזרות לבית, בעלי הלך למנחה, מסדרת דברים אחרונים בתיק הלידה. 17:10 בעלי חוזר, ילדיי עם חמותי בגן המשחקים ואני נזכרת שלא אמרתי להם שלום ומתחילה לבכות.... הולכים לגן המשחקים להגיד להם שלום, הם ברכו אותי ואני ממש מרוגשת.
אמא שלי כבר מתפוצצת ממני, בואו נגיע כבר לבי"ח!
מגיעים להדסה עי"כ בסביבות 18:00. אחיות חייכניות ונעימות מקבלות את פנינו, בדיקת שתן ופתיחה, ופתאום הצירים ממש מתחזקים. פתיחה 4 וחצי, אני בשוק! אף פעם לא הגעתי לבי"ח בשלב כזה מתקדם. הצירים כואבים ומוניטור של כמה דקות בודדות. האחות רואה שאני כאובה וגם האטה קטנה בדופק, מיד לחדר לידה. אפילו לא ערכה לי קבלה במחשב. לקחו אותי על כסא גלגלים כי כבר לא יכלתי ללכת. עולה למיטה, מגיעה מיילדת נחמדה והכרות קצרה. אני כבר ממש משוועת לאפידורל. עד שלקחה דם, המכשירים של בדיקות הדם שניהם תפוסים. אני כבר כאובה מאוד, מתחילה לצעוק מכאבים. בקיצור, הפתיחה התקדמה מאוד מהר, תוך חצי שעה פתיחה 8. אני כבר צורחת לגמרי!!!! אין לי כח סבל ואף פעם לא ילדתי בלי אפידורל. למה יש נשים שלא לוקחות את הקסם הזה???
ניסו לתת לי טשטוש במסיכה, הרגשתי שזה חונק אותי ועמדתי להתעלף ולהקיא. סיוט.
ירידות בדופק העובר תוך כדי. מגיעים שני רופאים, מדברים על ניתוח, ואני שבילד הראשון עברתי אותו דבר- ירידות בדופק שהסתיימו בניתוח חירום צועקת להם טוב, נו אז ניתוח! רוצה רק להגאל מהסבל בו אני נמצאת. 3 מיילדות מנסות להגיד לי ללחוץ, ואין לי כבר כח. כאבים איומים. מה זה הכאב הזה??? בעלי מתפלל ואמא שלי מנסה לתמוך וללטף ואין עם מי לדבר. אני רק צועקת...
הרופא לא מוכן עוד לנסות אבל המיילדת תוך כדי אומרת לי- תלחצי, את כבר יולדת... אין לי מושג מאיפה היו לי הכוחות האחרונים האלה. פשוט יד ה' יתברך. 3 לחיצות אחרונות, סבל נוראי שבסופו יוצא הפשוש. 3(!!!!!) פעמים חבל הטבור סביב צווארו. המיילדת בשוק, לדבריה לא ראתה כזה דבר. ראתה פעמיים סביב הצוואר, שלוש- לא. חבל טבור ארוך מאוד!
השעה: 19:20. שעה ועשרים מאז שנכנסתי לקבלה!!! אני בהלם מוחלט מהמהירות...
הרופאים בודקים אותו והכל בסדר. אני פשוט מרגישה באפיסת כוחות. רק שמעתי שהוא בסדר, מלבד זה כלום כלום לא עניין אותי. הייתי זרוקה, בקושי כח לנשום היה לי. הניחו אותו עלי ובקושי הבטתי בו באוצר הקטן והמהמם הזה. 2680 ק"ג של יופי ומתיקות. איזה רגעים, מאחלת לכל בת ישראל לחוש אותם.
אחרי כמה דקות יוצאת השליה. אני נחה, מכינים לי כוס תה, הצוות שם פשוט מדהים. עם כל זה שלא הייתי קשובה למיילדות ולרופאים, וכ"כ לא שיתפתי פעולה- כולם החמיאו לי על איך שהייתי גיבורה וכל הכבוד לי. מדהימות ממש.
בודקים אותי, אין צורך בתפרים!!! אחרי ניתוח ועוד 2 לידות בשע"צ שבכולן תפרו אותי ממש, אין תפרים. שוב נפעמת..
אחרי שעתיים של מנוחה קמה להתקלח, תענוג ממש. מתארגנים ועולים למחלקה ג', ביות מלא. איזה כיף, תודות רבות לה' הטוב.
אז ילדתי בכ"ז חשון, אבל למי זה משנה???
ועוד מסקנה- אי"ה בלדה הבאה, מהציר הראשון אני מתייצבת בבי"ח, שלא אפספס שוב אפידורל. וכן, אני מעדיפה לידה של כמה שעות על פני לידה כזו מהירה אבל טראומתית ממש.
העיקר שסיימתי בשלום, אושר. ב"ה.
איזה ארוך יצא! תודה למי שקראה עד כאן. בשמחות אצלכן!
אני בסוף תשיעי, ממש קלילה ופעילה, עובדת יוצאת לסידורים וכו'. כל מי שרואה אותי לא מאמין שאני צריכה ללדת... והאמת שממש עוד לא רציתי ללדת. היה לי טוב ונחמד, וגם- ממש לא רציתי ללדת בחודש חשוון. כן, קטנוני, אבל עוד בשבוע 39 התכחשתי לזה שהגיע סוף ההריון, ו"תכננתי" ללדת בכסלו... המשוער היה כ"ח חשון ואת הקטנה ילדתי בשבוע 42+2 אז חשבתי שגם הפעם זה ימשך עוד קצת.
בעבר 3 לידות, הקצרה ביותר כ 8 שעות. כולן עם אפידורל. כמובן שמתכננת לקחת גם הפעם.
יום שני, שבוע 39+ 3, מעט צירים בלילה, בבוקר כלום. כך גם בשלישי בלילה. רביעי בבוקר נמשכים הצירים. הודעתי לאמא שלי והמשכנו הלאה. הצירים מתחזקים לאט לאט, אני עוד עובדת (עבודה בבית עם ילדים) הזעקתי את המחליפה שהגיע באמצע היום. מתזמנת צירים ורואה שהם ארוכים וקרובים, אבל לא חושבת לעצמי לצאת לבי"ח. נכנסת להתקלח, תענוג. בעלי וילדיי המקסימים מגיעים מהמסגרות, בעלי רואה אותי כאובה ומרגיע במילים טובות.
אימי מגיעה אלי בסביבות 14:30, ורואה שאני כאובה בכל ציר שמגיע. מציעה שניסע לבי"ח. אני עוד לא רוצה ללכת, מעדיפה למשוך כמה שיותר בבית, שלא נלך ויגידו "יש עוד זמן, תלכי ותחזרי..", כמו כל לידה שלי בערך...
16:00, הילדים התפזרו לבתיהם.
חמותי היקרה מגיעה להיות עם ילדינו, ואני נזכרת שלא הספקתי ללכת לקוסמטיקאית שלי לעשות גבות... מתקשרת אליה והיא יכולה לקבל אותי. תוך כדי כל זה צירים שכבר כואבים יותר ויותר, ואמא שלי כבר לוחצת שנלך לבי"ח. ואני: קודם נלך לגבות ואז... 16:15 נוסעת לגבות. זה קרוב לבית אבל נסענו באוטו, אני נוהגת ושמגיע ציר עוצרת בצד וסובלת.. יושבת אצל הקוסמטיקאית עם צירים, והיא ואמא שלי חושבות שהשתגעתי... זה מה שמעניין אותך עכשיו???
חוזרות לבית, בעלי הלך למנחה, מסדרת דברים אחרונים בתיק הלידה. 17:10 בעלי חוזר, ילדיי עם חמותי בגן המשחקים ואני נזכרת שלא אמרתי להם שלום ומתחילה לבכות.... הולכים לגן המשחקים להגיד להם שלום, הם ברכו אותי ואני ממש מרוגשת.
אמא שלי כבר מתפוצצת ממני, בואו נגיע כבר לבי"ח!
מגיעים להדסה עי"כ בסביבות 18:00. אחיות חייכניות ונעימות מקבלות את פנינו, בדיקת שתן ופתיחה, ופתאום הצירים ממש מתחזקים. פתיחה 4 וחצי, אני בשוק! אף פעם לא הגעתי לבי"ח בשלב כזה מתקדם. הצירים כואבים ומוניטור של כמה דקות בודדות. האחות רואה שאני כאובה וגם האטה קטנה בדופק, מיד לחדר לידה. אפילו לא ערכה לי קבלה במחשב. לקחו אותי על כסא גלגלים כי כבר לא יכלתי ללכת. עולה למיטה, מגיעה מיילדת נחמדה והכרות קצרה. אני כבר ממש משוועת לאפידורל. עד שלקחה דם, המכשירים של בדיקות הדם שניהם תפוסים. אני כבר כאובה מאוד, מתחילה לצעוק מכאבים. בקיצור, הפתיחה התקדמה מאוד מהר, תוך חצי שעה פתיחה 8. אני כבר צורחת לגמרי!!!! אין לי כח סבל ואף פעם לא ילדתי בלי אפידורל. למה יש נשים שלא לוקחות את הקסם הזה???
ניסו לתת לי טשטוש במסיכה, הרגשתי שזה חונק אותי ועמדתי להתעלף ולהקיא. סיוט.
ירידות בדופק העובר תוך כדי. מגיעים שני רופאים, מדברים על ניתוח, ואני שבילד הראשון עברתי אותו דבר- ירידות בדופק שהסתיימו בניתוח חירום צועקת להם טוב, נו אז ניתוח! רוצה רק להגאל מהסבל בו אני נמצאת. 3 מיילדות מנסות להגיד לי ללחוץ, ואין לי כבר כח. כאבים איומים. מה זה הכאב הזה??? בעלי מתפלל ואמא שלי מנסה לתמוך וללטף ואין עם מי לדבר. אני רק צועקת...
הרופא לא מוכן עוד לנסות אבל המיילדת תוך כדי אומרת לי- תלחצי, את כבר יולדת... אין לי מושג מאיפה היו לי הכוחות האחרונים האלה. פשוט יד ה' יתברך. 3 לחיצות אחרונות, סבל נוראי שבסופו יוצא הפשוש. 3(!!!!!) פעמים חבל הטבור סביב צווארו. המיילדת בשוק, לדבריה לא ראתה כזה דבר. ראתה פעמיים סביב הצוואר, שלוש- לא. חבל טבור ארוך מאוד!
השעה: 19:20. שעה ועשרים מאז שנכנסתי לקבלה!!! אני בהלם מוחלט מהמהירות...
הרופאים בודקים אותו והכל בסדר. אני פשוט מרגישה באפיסת כוחות. רק שמעתי שהוא בסדר, מלבד זה כלום כלום לא עניין אותי. הייתי זרוקה, בקושי כח לנשום היה לי. הניחו אותו עלי ובקושי הבטתי בו באוצר הקטן והמהמם הזה. 2680 ק"ג של יופי ומתיקות. איזה רגעים, מאחלת לכל בת ישראל לחוש אותם.
אחרי כמה דקות יוצאת השליה. אני נחה, מכינים לי כוס תה, הצוות שם פשוט מדהים. עם כל זה שלא הייתי קשובה למיילדות ולרופאים, וכ"כ לא שיתפתי פעולה- כולם החמיאו לי על איך שהייתי גיבורה וכל הכבוד לי. מדהימות ממש.
בודקים אותי, אין צורך בתפרים!!! אחרי ניתוח ועוד 2 לידות בשע"צ שבכולן תפרו אותי ממש, אין תפרים. שוב נפעמת..
אחרי שעתיים של מנוחה קמה להתקלח, תענוג ממש. מתארגנים ועולים למחלקה ג', ביות מלא. איזה כיף, תודות רבות לה' הטוב.
אז ילדתי בכ"ז חשון, אבל למי זה משנה???
ועוד מסקנה- אי"ה בלדה הבאה, מהציר הראשון אני מתייצבת בבי"ח, שלא אפספס שוב אפידורל. וכן, אני מעדיפה לידה של כמה שעות על פני לידה כזו מהירה אבל טראומתית ממש.
העיקר שסיימתי בשלום, אושר. ב"ה.
איזה ארוך יצא! תודה למי שקראה עד כאן. בשמחות אצלכן!
הרגת אותי עם הגבות...
