שלום בנות,
ילדתי לפני כ-7 חודשים ומאז אני מרגישה מאד שונה ביחס לבעלי.
קשה לי להקשיב לו. לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לבד, בלעדיו. וגם היו לי כמה סיטואציות שהייתי בהן לבדי עם התינוקת ולא הרגשתי צורך שיחזור הביתה. להיפך. העדפתי שלא יחזור, שישאר בעבודה או שאני אלך לישון במקום אחר.
בשכל אני מבינה שהוא אוהב אותי וגם רואה בהתנהגות שלו. הוא מאד שותף בגידול של התינוקת ובמטלות הבית. אבל אני לא מצליחה להרגיש ככה כלפיו.
לא יכולה. מעדיפה לישון ולא לדבר איתו. מעדיפה לראות תוכניות וסרטים בטלוויזיה מאשר לצאת איתו לבילוי. קשה לי להיות איתו אחד על אחד. ועם אנשים אחרים דווקא נעים לי ונוח לי לדבר, למשל חברות או אחים או אמא ואבא. רק איתו זה ככה. כאילו אני לא יכולה פיזית לשמוע אותו.
וזה כואב לי. מרגיש לי שמשהו לא בסדר.
אולי זה בגלל שהוא ביקורתי אז אחרי הלידה ההורמונים שלי מעצימים את זה? לא עובר יום בלי שהוא מבקר אותי על משהו. לא משנה מה. והוא לא עושה את זה מכוונה רעה הוא פשוט בן אדם כזה וחשבתי שהתרגלתי. (הוא ככה עם כולם, לא רק איתי. ולפני הלידה הייתי מחליקה על זה ולא עושה עניין).
ועל יחסי אישות (סליחה ממש ממש שאני פותחת את זה פה, אני פשוט חסרת אונים לחלוטין) אין על מה לדבר. אני כל כך לא רוצה. מה שאני רוצה בסוף היום זה ללכת לישון. ואם אני כבר מוכנה זה רק בגלל שלא נעים לי ממנו. ולפני העניין עצמו אני מרגישה כאילו אני הולכת לקראת משהו בכפייה (אני אפילו לא מסוגלת להעלות את זה על הכתב כי זה כל כך קשה לי שאני בכלל מרגישה ככה), וזה לא בכפייה, בכלל לא.
אני לא מסוגלת להכיל אותו. הרבה פעמים עולה בי המחשבה שחבל בכלל שהתחתנתי. אולי לא הייתי בנויה לכל זה. אולי הייתי צריכה לחכות עוד כמה שנים, להתאפס על עצמי, להתבגר קצת יותר.
בתחושה הפנימית שלי- מצידי לקחת את התינוקת ולחזור לגור אצל ההורים או אפילו לבד. זה מה שאני מרגישה. וכואב לי מאד שזה ככה. לא מגיע לו בכלל.
איזה איש מקצוע יכול לסייע לי? ב-2 הנושאים הנ"ל.
אני מעדיפה טיפול אחד על אחד ושזו תהיה אישה כמובן.
תודה רבה לעונות וסליחה על האורך. אני מרוסקת לגמרי והייתי צריכה מקום לפרוק וגם להתייעץ כי אין לי עם מי לדבר על זה.
*בכוונה כתבתי את זה פה ולא בנשואים טריים כי לא נעים לי מהגברים ששם.
