הריון שלישי, שנקלט בפעם הראשונה אחר סיום אמצעי המניעה. דבר שהפתיע אותנו, תמיד לקח כמה חודשים..הריון יותר דורש מההריונות הקודמים. יותר עייפות, חולשה, הדליות יותר חמורות, צריך לעבור את הקיץ החם עם הגרביים האלסטיות. הסמסטר השלישי יותר קל. מאוד עסוקים ועמוסים.
אני לוקחת ימי מחלה שבוע לפני התאריך, עוברים את השבוע הזה, וגם את התאריך שביום שני ומופתעים- לא חשבנו שנעבור את התאריך. קצת מתבאסים. מחליטה לקחת גם השבוע חופש מהעבודה ומודיעה שלא אחזור. בינתיים אבל מחליטה לנסות לנצל את הזמן. יום רביעי בלילה ממש בוכה. פתאום נלחצת ממשקל גדול של העובר. לא מרגישה שמשהו מתקדם ובינתיים היא גודלת. הערכת משקל בשבוע 38 הייתה 3400. במקביל כבר אירגנו את הכל, עריסה , בגדים, עגלה.. אז למה לא קורה כלום??
לגבי הלידה היו לי שאיפות- רציתי לתקן חוויה קודמת. ילדתי בפעם השנייה רק עם בעלי בחדר ומיילדת שממש לא התחברתי אליה בחדר לידה טבעי. הצירים היו לי בסדר בתוך הג'קוזי אבל בלידה עצמה הרגשתי שלא הצלחתי. היה לי קשה מאוד הלחיצות. צרחתי שאני לא יכולה והייתה חוויה לא טובה. הפעם מתכוננת שיהיה אחרת, אחרי תהליך של חיבור יותר לגוף, מתכננת לקחת דולה שגם הכינה יותר וממש מתכוננת נפשית ללידה.
אני קמה ביום חמישי, לאט לאט מתאוששת מהלילה ומבשלת לשבת. בערב אני ובעלי הולכים לישון קצת מרוחקים, רבנו בקטנה..
קצת לפני שלוש בלילה מתוך שינה מרגישה שיוצאים לי מים. מרגישה שיכולה לשלוט בזה כמו פיפי ואם אשחרר יצא עוד. מעירה את בעלי. אומרת שיש לי ירידת מים. הולכת לשירותים ובינתיים יוצא עוד. ממשיך לטפטף כל הזמן. המים צלולים ב"ה. מתלבטת מה לעשות. מתקשרת לאמא ושואלת אם חייבים להגיע עכשיו לבית חולים? למחרת יש מסיבת חנוכה של הילדה ותור לרופא שיניים ורציתי להספיק אותם. אמא אומרת שכן. חושבים מה לעשות. בודקת בוואצפ ואחותי (רווקה)מחוברת וערה- אומרת לה שהייתה לי ירידת מים ואצטרך שתלך במקומי למסיבת חנוכה. שואלת גם אם תוכל לבוא עוד מעט כדי שנוכל לנסוע וכמובן שהיא מסכימה ברצון.
בינתיים מתחילים צירים בקטנה חלשים ולא רציניים. מתחילים לארגן דברים אחרונים בתיק. מורידים גם את העגלה כדי שאם נלד אני רוצה להשתחרר באותו יום. לוקחת חתיכה מריבת אתרוגים. שמים צדקה.
בשלוש וחצי מתקשרת לדולה. אומרת שהייתה ירידת מים. ושיש צרים ממש בקטנה. היא מבקשת שאעדכן כשאגיע לבית חולים ואדע פתיחה.
אחותי מגיעה. הצירים נהיים קצת יותר כואבים. מכינה לי בקבוק חם לבטן לדרך.
נוסעים. השעה 4 לפנות בוקר יום שישי. הכנו שירים ללידה. שמים כרגע רק הרפייה, מרגישה שצריכה לשחרר שלא אהיה במסיבה וברופא שיניים. אני ובעלי מתפייסים על הערב הקודם שהלכנו לישון מרוחקים. מודיעה לאמא שיצאנו ושתצא כי יש לה שעתיים נסיעה אלי.
בדרך יש צירים. היו שניים ממש כואבים. כל השאר סבירים. הבקבוק חם עוזר בבטן.
מגיעים לבי"ח בחמש ככה. קשה לי ללכת למיון. יש צירים תכופים וצריכה לעצור כל רגע. נכנסת לפני המיון לשירותים. רואה קצת הפרשה דמית- כבר לא יכולה יותר לגעת בבעלי.
עולים למיון, מחפשת כדור פיזיו.. בעלי בינתיים קבלה. נכנסים לחדר לעשות מוניטור. לא נותנים לי משום מה על כדור- אבל לא נורא. עוד לא מאוד כואב.. מעבירים את המוניטור, שומעים מוסיקה. אוכלת קצת תמרים לצבור כוח.
במוניטור הצירים נחלשים. ואני מפחדת שאולי אין באמת משו רציני עדיין. מחכה לבדוק פתיחה אבל בינתיים אומרים שהרופאה עסוקה. מובילים אותנו לחדר אחר, מקבלת כדור פיזיו, זה עוזר לי מאוד ומוריד מהלחץ והכבדות למטה. הצירים מגיעים די בתכיפות, חלקם מאוד כואבים וחלקם סבירים, יושבת ומתחילה לקרוא תהילים, עושה נשימות, בעלי נושם איתי, שומעים שירים.. הרופאה הגיעה לבדוק, בדיוק הייתי באמצע ציר ולא יכולתי לדבר. היא חשבה שאני מתפללת כי הייתי עם התהילים ביד אז אמרה שכבר תבוא. ניסינו להסביר לה אבל כבר מיהרה. בחמש וחצי מתקשרים לדולה ואומרים שהבדיקת פתיחה מתעכבת בגלל הרופאה שעסוקה אבל הצירים די רציניים מספיק לדעתנו. אומרת שמתארגנת ובאה.
מעבירים את הזמן, די נחמד, רק אני ובעלי, די אינטימי. אולי דווקא טוב שהדולה ואמא שלי לא באו עדיין. ככה יש לנו זמן בנחת לשנינו להעביר את הצירים. שואלים את האחות מה עם הרופאה אבל קראו לה לחדר ניתוח.. קיצור מתעכבת.. החדר שהיינו בו ליד הקבלה. רואים מישהי שמגיעה עם צרחות כאב וישר מכניסים אותה לחדר לידה. אני אומרת לבעלי שאני לא כזאת- בנשימות אני מתכנסת פנימה. אבל אם הייתי צורחת כבר מזמן היו שמים עלינו..
רק אחרי איזה שעה הרופאה מגיעה. בלחץ לבדוק אותי. בודקת פתיחה- ואומרת פתיחה מלאה.
אני מופתעת. לא מרגישה ככה. היו צירים כואבים אבל הרגיש לי די מהר. בעלי מגיעה אחרי שהלך לסדר שוב איזה טופס. הם בלחץ שאלד להם שם, שמים אותי על כסא גלגלים ומוליכים אותי לחדרי לידה. מרגישה שהן בלחץ שאלד שם אז הכל נעשה מהר. הרופאה אומרת שהמוניטור לא משהו ולכן אני חייבת להיות עם מוניטור. מה שאומר אין חדר לידה טבעי שרציתי ואין מקלחת..
נכנסת לחדר לידה. בערך בשבע בבוקר. המיילדת מציגה את עצמה. שמה מוניטור אלחוטי. אני נעמדת ונשענת על המיטה. אני עדיין עם הבגדים שלי. אם זו פתיחה מלאה לא אכפת לי ללדת איתם. אמא שלי מגיעה, קצת אחרי זה הדולה. המיילדת זורמת איתי על מה שאני רוצה. אם אני רוצה ללדת בעמידה אז אפשרי מבחינתה.
אני אומרת לדולה שמאוד כואב לי אבל אין לי לחץ מטה.
בינתיים צירים תכופים, עושה נשימות. המיילדת והדולה מזיזות אותי ועושות לי עיסויים בגב. בעלי שם את המוזיקה במקביל ונושם איתי. אמא שלי בצד יותר. מקווה שמוצאת את עצמה.
עובר זמן, הצירים חזקים ודי תכופים. המיילדת כל הזמן אומרת שאגיד לה אם ארגיש לחץ אבל אני לא מרגישה! ולא מבינה למה לא מרגישה. המיילדת כל הזמן איתי, מציעה לשים חלוק, להוריד את הגרביים האלסטיות. לי קשה לשנות תנוחה כי הצירים תכופים.. בינתיים מזיזות אותי.. והיא מכינה בינתיים מזרון למטה שתוכל לקבל את התינוקת. מורידה לי את הגרביים. אני עדיין עם הבגדים שלי.. המיילדת כל פעם מבקשת רשות לפני שעושה משו.. מאוד עדינה ומתחשבת..
אחרי כמה זמן מציעה לי לעלות על המיטה. כבר התעייפתי על הרגליים. אני זורמת. כבר מחליפים לי את הבגדים לחלוק. אני נשענת על גב המיטה ועומדת על הברכיים. צירים תכופים ולא קלים.. אבל לא מרגישה לחץ, אחרי כמה זמן המיילדת אומרת שכדי שלא ישאלו למה לא ילדתי עדיין היא רוצה לבדוק פתיחה. כי בכל זאת עברה יותר מחצי שעה.
אני נשכבת על הגב היא בודקת ואומרת שבערך פתיחה שמונה. כלומר הייתה טעות. מצד אחד מקל על הלחץ שהיה סביבי שכל שניה אלד והרגשתי שאני לא שם מצד שני זה אומר שאני לא עוד שנייה מסיימת ויש עוד..
שוב על הברכיים עם הצירים והעיסויים. פתאם מתעייפת. כבר כואב לי ואין לי כח. קצת התייאשתי פתאם. כי לא יודעת כמה זמן עוד ייקח מעכשיו.. המיילדת אומרת שנכון שהלכנו קצת אחורה. היא אומרת לי שנותנת לי כמה דקות להתבאס מזה ואז להתרומם שוב. מסתכלת על הדולה ואומרת שקשה לי.. ממש עולות לי מחשבות ייאוש, שאולי לא בחרתי נכון, ואולי לא הייתי צריכה לנסות לעשות חוויה מתקנת ללידה טבעית שהייתה קשה לי פעם קודמת. ממש כמעט מתייאשת ואז אומרת לעצמי שאני יכולה.. מבקשת עזרה מה'.. עוברים עוד כמה צירים..
אני מרגישה קצת לחץ, לוחצת ומתה לסיים. בדיוק המיילדת כנראה הלכה אז אני נבהלת וצועקת שלוחץ לי.. קוראים לה מהר.. אני עם הפנים לגב המיטה עדיין. לוחץ וכואב לי. אומרים לי לעשות נשיפות החוצה לאט לאט ולא ללחוץ.. אני עושה את זה.. הדולה ובעלי נושפים איתי. מרגישה מאוד שורף אבל פחות כואב.. ממש מרגישה לחץ שורף, שהכל נמתח אבל פחות כואב מהציר. המיילדת נותנת צעקה, היא נבהלת שאני נקרעת , אני לא מבינה מה צריכה לעשות אז, לנשוף? ללחוץ? זה רגע קצת מלחיץ כי המיילדת לא איתי ואני זקוקה לדעת מה לעשות. היא מתאפסת ואומרת רק לנשוף לאט לאט.. ובשעה 8:40 יצאה הנסיכה.
המיילדת ישר אומרת לי לשכב על הגב ושמה אותה עליי עם חבל הטבור.. מחכה שהוא יפסיק לפעום, היא נותנת לאמא שלי להרגיש כשמפסיק לפעום.. אני איתה. עברנו את זה.. חוויה טובה בסה"כ. הצלחתי להחזיר את האמון בעצמי. אני מסוגלת ללדת, להיות מכונסת עם הגוף. בהמון עזרה של המיילדת והדולה ובעלי כמובן.
המיילדת בהתאוששות אומרת שהיא ראתה שעברתי תהליך. שלאט לאט התקלפתי מהבגדים שלי ומהתנוחה בעמידה וכשבאתי לקראתה יותר זה התקדם. אני פחות הרגשתי ככה אבל מעניין.
בסוף שאלתי למה לא הרגשתי מאוד לחץ בזמן שיצאה. לא הייתי צריכה ללחוץ רק נשפתי. ובאמת המיילדת אמרה שנשפתי אותה החוצה..
אז כן נקרעתי, דרגה 2. פחדתי מאוד בגלל פעם קודמת מהזריקות ללא אפידורל לפני התפרים. למזלי הפעם היה לי יותר זמן לנוח כי הרופאה התעכבה עם התפירות בחדרים אחרים. והדולה עשתה לי הכנה נפשית, נשמה איתי ובאמת עבר יחסית בקלות התפירה..
אז ב"ה המון חסדים.. שמחה שעשיתי את כל ההכנה.
אחרי כמה שעות התאוששות אומרים שרוצים להשתחרר הביתה באותו יום. לא רוצה להישאר שם שבת. זה בי"ח שהיינו בו פעם קודמת בשבת והיה גרוע. וגם בלי קשר- רוצה את המיטה שלי, עזרה מבעלי בלילה, אוכל שנכון לי ועריסה נצמדת שיש לי בבית. אז אחרי שלחצנו וזירזנו אותם כי עוד מעט שבת השתחררנו הביתה אחרי 6 שעות, הגענו עשר דק לפני כניסת שבת.. שמחה שבחרנו בזה..
תודה לכן