קודם כל, כשאת מתארת מה שאחותך עשתה, זה נשמע לגמרי אחרת ממה שכתבת בהודעה הראשונה. ילד שנותנים לו לבכות עד שמתייאש ומפסיק, לא ילמד מזה לגשת ולבקש חיבוקי. אני בטוחה שאחותך לא התעלמה מהבכי, אלא הסבירה לו שקשה לה להרים אותו אבל הוא כן יכול לקבל חיבוק אם הוא רוצה ואולי היה קשה בהתחלה אבל בסופו של דבר הוא למד. (את כל זה לא פירטת, אבל ברור שקרה שם משהו שעזר לו ללמוד שהוא יכול לבקש חיבוקי, וזה לא היה היה מסקנה אישית שלו מזה שהתעלמו ממנו...). ואם זה באמת ככה, אז אני לא בטוחה שאנחנו עד כדי כך חולקות.
ובכל מקרה, הגישה שלי היא שבגיל כזה (ושנה וחודשיים זה ממש תינוק) ילד באמת צריך את ההורים שלו, וללמד אותו להסתדר לבד בלעדיהם זה פשוט לא נכון. כמובן שאם קשה להורים להרים כל הזמן על הידיים, אפשר להסביר שזה כבד כך הזמן להרים, ולשבת ביחד על הרצפה ולשחק, אבל בגיל כזה אני פשוט לא מצפה מילד לשחק עם עצמו (בעיקר כשכל הבוקר הוא היה בגן בלי ההורים והוא צריך 'לפצות' ולהשלים את הזמן עם ההורים). הבת הבכורה שלי התחילה להעסיק את עצמה לבד רק סביב גיל שנה ותשעה חודשים (בילד השני זה כבר אחרת כי הם משחקים ביחד הרבה).
(דווקא בגיל הזה לי לפעמים היה יותר נוח דווקא ללכת לפיתרון של מנשא כי זה נותן לקטן מענה ואותי משחרר לעשות כמעט כל מה שאני רוצה, אבל זה כבר שיקולים אישיים של ההורים).
ולגבי ללמד את הילדים דרך בכי-
אני ממש לא חושבת שילדים לא אמורים לבכות. העולם מלא בתסכולים וזה חלק מהלמידה של ההתמודדות בעולם. מותר לילדים להיות מתוסכלים שהרצונות שלהם לא התממשו, ומותר להם לבטא את זה בבכי, אבל דווקא אז זה הזמנים שהכי חשוב שהם לא ירגישו לבד.
גם אם אני זו שיצרתי את התסכול (לא הרשיתי משהו שהילד רוצה, ניסיתי לשנות הרגלים של הילד וכו') בכל מקרה בזמן הבכי אני לא אהיה קשוחה כדי 'לנצח' אותו או 'לא להיכנע לבכי שלו', אלא אני אבין שהוא מאוד עצוב, ואני אראה לו שאני איתו ואני מבינה אותו ואת הקושי שלו, עד שהוא יבין שהמציאות לא תשתנה ויהיה מסוגל לקבל את המציאות ולהסתגל אליה.
וכמובן שככל שהתינוק יותר קטן אני אשקול טוב טוב לפני עד כמה הוא באמת בשל להתמודד עם המציאות שאני מנחיתה עליו (בגיל 0 כל רצון של התינוק הוא צורך שלו ואני אעשה כל מה שאני יכולה כדי למנוע את הבכי שלו. בהדרגה ככל שהילד גדל והחל מגיל שנה בערך, יש לילד יותר ויותר רצונות שהם לא ממש צרכים, ובהם אני אחליט בהתאם למציאות האם מתאים למלא את הרצון או שלא).
(רק רוצה לסייג שמה שכתבתי זו הדרך שאני מאמינה שנכונה, בעקבות הרבה חשיבה וקריאה על הנושא ממגוון מקורות, אבל כמובן שבמציאות אני לא תמיד מצליחה לנהוג ככה...).
