אני כותבת על חיי הנישואים שלי.
אני לא יודעת איפה להתחיל ומה לכתוב כדי להתמקד בעיקר מצד אחד ומצד שני לא לחטוא למציאות...
המצב של הנישואים מגעיל. אנחנו אוטוטו 3 שנות נישואים. (שבכלל לא בא לי לחגוג ולא לעשות כלום. גם חשבתי לקנות לבעלי מתנה אבל ממש אין לי שום רצון אמיתי לעשות את זה וזה יהיה מלאכותי...) המריבות לא פוחתות. והן מאוד רדודות. המתיחות קיימת. התחושה של חוסר החיבור המהותי קיימת. אני פשוט לא מצליחה להתחבר לאופי שלו כמו שהיתי רוצה. מאוד מפריע לי שהוא כבד, ו שהוא לא אדם מעניין בעיניי. מאוד קשה לנו לשבת יחד ולהתחיל לנהל שיחה טובה שהופכת למשהו קולח ומשמעותי. אני יותר ספונטנית ויותר החלטית, הוא נורא לא החלטי, ומהוסס. אני יכולה להציע רעיון והוא יחליט 10 פעמים כן ואז לא ואז כן ואז לא. ולפעמים גם בינו לבין עצמו . אני מרגישה שהוא לא מצחיק אותי כמעט, ואני מתבדחת המון והוא בקושי מזיז שריר בפרצוף (כאילו זה לא מצחיק אותו או אפילו כאילו זה לא עבר דרכו שאני מתבדחת- לא שולח חיוך של הבנה). הוא לא מעניין אותי ואין לו הרבה מה לומר לי או לספר או לשתף. הוא לא מנסה להצחיק אותי או לדבר איתי. ומנגד כשאני מנסה לספר לו משהו סתמי או לחלוק איתו משהו מעניין שלמדתי או קראתי אני מרגישה שהוא פשוט לא מרותק אלא ההפך. מחכה שזה יהיה קצר או שאסיים כבר. לפעמים יכול לומר לי שנמאס לו לדבר על איזה נושא שיחה או שמשהו שאני אומרת לו לא מענין אותו. אין לו רגישות לאחרים והוא יכול לסיים שיחה ע אחרים בלי לומר ביי. הוא יכול לא לדבר עם חברים טובים שלו המון זמן ורק כשהוא צריך מהם משהו הוא יתקשר ואני מהצד - ממש לא נעים לי. ועוד ועוד דוגמאות. לפעמים מרגישה לא נעים שחברים שלו הם כאילו חברים טובים אבל בפועל הוא לא משקיע בהם שומדבר בתור חברים טובים. לא אכפתיות לא חום ולבביות לא השקעה , ויש לו עוד את החוסר טקט לפנות אליהם לעזרה ואחר כך יגיד "טוב תודה" בסוף. ולא יגיד "תודה רבה אני ממש מעריך את זה" . כאילו מגיע לו ..
הוא עובד ראשון עד חמישי ומגיע סביב שמונה הביתה. אבל חוץ מזה- הוא לא נפגש עם חברים, אין לו תחביבים משל עצמו,(חוץ מזה שהוא אוהב קבוצה בספורט) וחוץ מאשר להגיע הביתה ולאכול איתי ארוחת ערב\ לראות טלויזיה\לרפרף בפלאפון- אני מרגישה שאין לו צורך בכלום! אם אני מציעה לעשות משהו מחוץ לקופסה- צריך לקבוע מראש (למרות שהרבה מהפעמים האלה הוא גם ככה שוכח וצריך לתזכר אותו שוב ושוב עד יום האירוע) ואם אני מציעה משהו ספונטני -הוא מתחיל להתפתל ועד שמחליטים- יוצא לי החשק כמעט.
קשה לי להשיג את הקשב המלא שלו סתם ככה בבית- לאחרונה הוא מתאמץ המון כי הוא יודע שזה בלתי אפשרי בשבילי , אבל בעקרון הוא כמעט לא מצליח להשאר קשוב לאורך שיחה ולקחת בה חלק פעיל. נדמה שכאילו הוא רק רוצה לחזור הביתה מהעבודה ולהיות עם עצמו. כאילו שומדבר לא מעניין אותו. פעם בשבועים בערך אולי נצא לאכול בחוץ או שנצא לסרט. אבל זהו. הוא לא יוזם דברים. אני מרגישה שאני "מתה" . יבש לי ביחסים. אני לא מרגישה קרובה אליו . מאוד חסר לי גם שהוא אדם קר יחסית ולא לבבי, שהוא לא מאיר פנים, ולא יודע להביע הערכה או תודה, או סתם לחייך למישהו שנחמד אליו. אני תמיד מרגישה שאני צריכה להיות הנחמדה והחביבה בשביל שנינו.
הוא אדם טוב. באמת. והוא מאוד אוהב אותי.הוא מחמיא לי ומחזק אותי, והוא מפרגן ותומך בי , אבל משהו ביחסים בינינו תקוע יותר מידי זמן.
לאחרונה פניתי אליו ואמרתי שאני שוקלת להפרד. יותר מידי זמן אנחנו דורכים במקום. יש בינינו פערים בנושא של השקפה דתית, בחלק של העניין והאקטיביות בחיים. חיי האישות בינינו מוקרנים מזה באופן בולט וזה לא שאני לא נמשכת אליו או הוא אליי. אבל היחסים כל כך מורכבים ומתוסבכים שפשוט אין מה לדבר. זה ממש מעפן.
יש לנו פערים גם ביכולת לקבל החלטות או לתקשר בינינו על נושאים שקשורים בשנינו. פעם כשהעליתי רעיון לעבור לגור במקום אחר הוא ממש התחרפן מזה, כי הוא כל כך מחובר לאיפה שהוא גדל . ועם הזמן הא מבין שאולי ארצה לעבור אבל אני מרגישה שאני מחוייבת להשלים עם זה שפה אשאר אפילו שהייתי מעדיפה לעבור.
אני מרגישה שהמצב בינינו מתוח מידי. אני לא יודעת איך בכלל להתקרב איך לנסות ליצור בסיס טוב ואיך לאחות את הבעיות. אנחנו יכולים להתנצל ולהתחבק ולהיות עם כוונות טובות אבל זה תמיד יתקע באותה נקודה שאני מרגישה שזה רק ענין של זמן ששוב ארגיש שהוא הטיפוס הלא לבבי ולא נחמד, שהוא לחוץ ולא סבלן, לפעמים על סף העצבני והתוקפני ( כי ככה הוא מגיב אליי כשהמצב בינינו מתוח. הוא לא ינסה להרגיע- אלא הוא ישר יתקוף ויביע תסכול ) ואין הומור משותף או שיחה עמוקה חברית. ושהקשר יהיה תמיד ככה. במצב ביניים הזה. שאין בינינו משהו שקושר את הנפש שלי בשלו. ואני מרגישה שאני אוהבת אותו ואני כן רוצה לאהוב אותו אהבת נפש , אהבת אמת גדולה ועזה. אבל אני פשוט לא מצליחה. חוץ מזה ששנינו משפחתיים ונאמנים, ישרים וחרוצים, וששנינו אוהבים קולינריה ולפנק ולצאת לאכול במקומות , ואני אוהבת לבשל לנו ולאפות לנו ואנחנו יושבים לאכול המון ארוחות ערב שנינו יחד , או עם המשפחות. אבל בשלב מסוים אני מרגישה ממש לא שלמה.
תמיד אהבתי אותו וגם תמיד הרגשתי שמשהו חסר. שאני לא מרגישה שהוא האחד שלי וזהו. נורא קשה לחיות עם הסתירה הזו. חשבתי שהוא אדם אחר, רגוע, זורם, לא עושה עניין, קליל וכייפי, קשוב ורגיש. וגיליתי שזה לא בדיוק ככה. מאוד קשה לי לבוא אלי ולפתוח מולו דברים שקשים[מפריעים לי. וגם שאין לי פרטנר לשיחה טובה או אפילו לבדיחות פרטיות. כאילו הוא לא בראש שלי כמעט.... אני אכפתית וזוגית ורגישה והוא לעצמו, מתבודד, לא שם לב לדברים , אפאתי .
לאחרונה עקב העלאת הפרידה בעלי הסכים שנלך ליעוץ זוגי (בהחלה הוא התנגד בתוקף בטענה שזה יעשה לו רע. אבל בשביל להשאר איתי ומאהבה גדולה אליי הוא רוצה כי הוא לא מוכן לוותר וכמובן שאני מעריכה את הצעד הזה) והתחלנו ללכת יחד . המטפלת מקסימה ויש לה גישה טובה . נראה שאפשר לנסות אבל אני די ריאלית ואני יודעת מה מפריע לי. אני לא מאמינה שזה יכול להשתנות בהרבה... אני מפחדת שתמיד ארגיש שאני לא מספיק מעריכה\מעריצה אותו. שאין לי מספיק תחומים משותפים איתו . וברור לי שלעולם לא אצליח להתחבר אליו אלא אם כן אוותר על דברים שיש לי בראש וחשובים לי ... ואצליח להתמקד רק בזה שהוא מתאמץ, שהוא סה"כ איש טוב חרוץ מפרנס ושעושה המון עבורי ועבור הבית שלנו
אני ממש אובדת עצות. אשמח לעצתכם....
