המ | ערוץ 7

המכישוף כושל

בס"ד

לאחרונה היו לי הרבה מחשבות על שני אנשים שיצאו מחיי
אחד גורש בבעיטה (להגנתי זה ממש הגיע לו) ואחת גירשה אותי (ובכן עוד לא הבנתי את הצד שלה בעניין)
לשניהם אני מתגעגעת לעיתים שניהם שינו את חיי
אני לא רוצה בהם שוב אבל יש לי הערכה אליהם (וכמויות עצומות של טינה באחד המקרים)
-
היום אמא הוציאה אותי מהבית (כי היא אדם מושלם שיכול לצלצל אליי כשאני בוכה והיא במקום ממש רחוק רק כי היא הרגישה שמשהו לא בסדר)
הלכנו לראות את פלא ובכינו כמו ילדות קטנות
הרבה בגלל הסרט אבל לא רק
לאחרונה אני כואבת מאוד
האמת היא שרוב חיי אני כואבת מאוד
אבל עכשיו יש גל חזק במיוחד
זה די שיגרתי
פעם בשנה מאז ההצפה הגדולה יש לי תקופה נוראית כזאת
ואני ילדה גדולה ומתמודדת
ועדיין מול הסרט הזה לא יכולתי שלא לחשוב על עצמי
(ואולי זה לא מיוחד בכלל
הרי בכולנו מוטמן גן ה'הנה אני!' שגורם לנו לראות את עצמינו בלידות בלוויות ובמכירות כובעים)
אוגי אמר שם שהוא לא מבין למה הוא קיבל פרס
הוא רק סיים שנה בדיוק כמו כל ילד אחר
היה המשך למשפט משהו נדוש ומתוק שגרם לאולם כולו לבכות
אבל אני חשבתי על סיום אחר
חשבתי שלסיים שנה בדיוק כמו כל ילד אחר כשאתה כל כך שונה זה הישג מיוחד
הייתי צריכה את המחשבה הזאת
כי כל כך הרבה פעמים אני כואבת את הקושי שלי לעשות דברים בנאלים
לא הייתה מזיקה לי קצת חמלה
-
אחרי הסרט נגררתי לחנויות שונות בקניון
ולמרבה המזל יצאתי ברכוש גדול (3 צ'וקרים וספר!)
על הדוכן ספרים ראיתי את זה

-
כולנו חווים פרדות
רובינו מתקשים מולם וממשיכים לחיות
כי זה מה שאנשים עושים
ועכשיו בא החלק בוא אני סוגרת את המעגל בקוצ'י מוצ'י מתוק על זה שגם אני ממשיכה למרות שזה קשה לי ומגיע לי כל הכבוד?
לא
כי שירה צריכה להיות מיוחדת
וכי להבין שאני זקוקה לחמלה ואשכרה להשתמש באחת זה נורא שונה
כולם חווים פרידות ומתאוששים
אני לא התאוששתי
הם לא קיימים ביום יום שלי אבל בתקופות הקשות הם תמיד שם
הם תמיד שם בכל קשר חדש שלי
הם השריטה שלי ולא צלקת הקרב
הם הכאיבו וכואבים וכנראה גם אני הכאבתי
מה אני רוצה להגיד בכל זה?
אולי כלום
אבל אולי אני רק רוצה שידעו
-
גם אם זה נכון הכבוד שלי לא מאפשר לי להפסיק סתם ככה
זה משאיר אותי בעמדה מאוד לא נעימה
כי הם הרי לא יגיבו
הם אפילו לא ישרשרו שרשור תגובה
הם יתעלמו או אולי לא יקראו מראש
אז בואו מסקנה אחרי הכל
אני לא מהאנשים המרפים
אני לא מהממשיכים הלאה
אני אחרת
אחרת בצורה שגורמת לאנשים לעזוב אותי
לא בצורה שמעניקה לי פרסים
ועדיין יש מי שאוהב אותי
-
לא מצליחה למצוא מסקנה
ובכן
אני כנראה צריכה גם ככה להגמל מהקטע הזה של מסקנות לכל מחשבה
אני בסך הכל אישה צעירה
מותר לי לפעמים
פשוט להיות

יואורוקדת בגשם

ט. חכמה.
וממש ריגשת אותי.
את מדויקת.

וסליחה.

היי הספר הזה. הוא החזיר אותי כמה שנים אחורהשחר.

זה כל כך נכון. לפעמים אנחנו מצפים שכולם יגיעו לאותו קו סיום ובכלל לא בודקים כמה הדרך מפותלת לכל אחד.

לפעמים אנחנו אפילו שוכחים אותנו בכל הסיפור.
מסתכלים רק על הדגלים שמתנופפים שם בסוף, ולא שמים לב בכלל לדרך הלא רגילה שאנו עוברים עד אליהם.

מסקנה: לא צריכה להיות מסקנה מכל דבר.

אני אוהבת אותךהנסיך הקטן.

קראתיחלילית אלט

(אפשר להיות חברה שלך?)

אם לא אמרתי לך את זה מספיק,מגדלור באפלה

אז שתדעי שזה מופלא בעיניי, היכולת שלך להיות מודעת לעצמך באמת. הכי שקוף שיש.
ואז גם לתרגם את זה למילים קיימות ונוכחות.
(ממך למדתי לעשות את זה גם עם עצמי. לא כמוך, אבל זה משהו חדש לגמרי שפתחת בי אי אז).

וזה בסדר גם לא לשחרר זכרונות ורגעים מאנשים שבך. מותר ללכת איתם, שיסחבו בך ויתערבבו בהכל עד שישקעו בנקודה הנכונה של הנפש.
גם אני מהלא משחררים, ואני גם לא רוצה. אני סוחבת איתי את כל האנשים שאי פעם פגשתי, גם הרעים ביותר, כי הם אכן חלק מהאני שלי.
את רוצה שהם יהיו חלק מהאני שלך? או שלו רק יכולת, כן הייית משחררת אותם?

וואו.., ממש התחברתי ואהבתי.. שבוע טוב