לפני המון שנים, כשהייתי בת שש, עמדתי על אדן החלון. בוילון הייתה לולאה. אל תשאלו מה עשיתי, רק אומר שזה היה תמים לגמרי, רציתי לעוף, ושיצאתי מזה בשלום

ותמיד הייתה לידינו נערה. נורא יפה. עם תלתלים. וכל יום היו לה בפנים שריטות חדשות
אז אולי אבא שלה מכה אותה כי אמא שלה עזבה אותם לבד ויש לו לחץ מצטבר שגורם לו לעשות דברים מרושעים, ואולי היא שורטת את עצמה כי החיים כלכך חרא ואפילו לא אכפת לה שיראו ואולי סתם יש לה חתולה.

כתבתי תגובה בפייסבוק למישהי שלא ראיתי שלוש וחצי שנים. והיא כתבה לי: בואי לבקר! ואחרי שעניתי היא הפסיקה לענות, ואולי חבל אולי מזל. חבל כי היא אדם טוב וחיבבתי אותה מאוד. ומזל כי היא שונה ממני לחלוטין ולנסוע אליה אומר לנסוע לתל אביב/ גבעתיים.

שנה וכמה זמן, נטשתי אדם שהיה הכול בשבילי.