איך אנחנו מגיעים למצב הזה כל הזמן, חשבתי, המון בלבול ורעש מיותר מסתובבים ביננו. ובכלל, על מי אנחנו עובדים כשאנחנו מעמידים פנים שמה שקורה לנו הוא בנייה כשבעצם שנינו הורסים אחד לשניה את מה שנוצר. כל פעם מחדש הוא או אני קמים בשקט, באים ומחבקים כשביד השנייה אנחנו שוברים הכל ולא מסתירים כלום. עכשיו אנחנו שבורים. עדיין יושבים אחד ליד השני, גב תומך גב, עדיין מסתכלים לים ומתנפצים יחד איתו. עדיין יוצרים כוכבים יחד, כוכבים יוצרים אותנו. אבל אנחנו כלכך שבורים. אוי, שתקו. אף פעם לא הייתי ילדה של שחור לבן. הטוב תמיד נמסך ברע. ברע תמיד היו זיקוקים של אושר.
אנחנו שותים רעל טהור, אנחנו והשמיים. נהנים מכל רגע, שותים לאט, שותים בתשוקה.
הוא מסתכל עליי עכשיו. רעב. יש רעש של גלים וחול שנדבק לאצבעות. קרן ירח אלכסונית מאירה אותו מהצד, משווה לריסים שלו מראה שקוף.
הוא אומר משהו בשקט, לחישה זעירה שלא הייתם מתארים לעצמכם שבנאדם יכול להשמיע, ושנינו יודעים טוב מאוד כמה זה לא מעניין אותי וכמה זה לא מעניין אותו אם זה מעניין אותי.
הוא המלאך שלי, אתם מבינים. מלאך המוות שלי.
הוא הורס אותי מבפנים. אבל אם לא הוא, הייתי כלום. לא הייתי ניתנת להריסה כי לא הייתי. הוא בונה אותי ומחריב במו ידיו, כמו ילד שנהנה לבנות מגדל מקוביות
ולהפיל אותו בתרועה.
אני יותר בכיוון הארסי. כל כך נהנית להכאיב. כל כך נהנית מהסיפוק של לגרום למשהו לזוז, גם אם זה רק הלב שלו שנמעך תחתיי. שנינו יושבים
שנינו שותקים
שנינו שונאים, אוהו. אם אתם לא אנחנו לא תוכלו להבין שנאה מהי.
ושנינו אוהבים.
במובן העמוק של המילה. המתפתל. אם אתם מבינים