ושהקומונרית פרסמה מאוחר טוטפות?

אז הלכתי לישון שעה. קמתי.

מנחה הדלקת נרות וירידה לחנות המכולת.

קניתי מצרכים.

הגעתי הביתה. קניתי בבוקר סופגניות ממאפיה באיזור.

אז נותר לפזר עליהם אבקת סוכר.

לשים שמן במחבת העמוקה. וגזר.

לקלף תפוחי אדמה ולקצוץ עם פומפה

לקבצ'ץ' בידיים טוב טוב לשים על הגז.

יצא לא משהו מי יודע מה.

הכנתי בלילה לבלינצ'ס.

שמתי על הגז.

יצא נחמד

מסקנה- יש דבר כזה "דק מדי" בבלינצ'ס.

הכנתי מלית.

גבינה לבנה שקניתי סוכר וריבת תות.

יצא נחמד.

פרסתי מפת ניילון. הוצאתי את הגיטרה הלא מכוונת בעליל ואת החלילית.

ההוא שהיה אמור לבוא בסוף לא יכל.

מחכים לחניכים. אחרי עשר דקות חניך אחד בשרי מגיע.

טוב. מסכן

יש לו יום הולדת אז אמא שלו הביאה עוגה

חוץ מזה כלום.
דברתי שעה איתו.

עם הילד המדהים הזה שלא מחסיר אף שיעור של המדרשוקו. 

כולם באילת!

צריך פשוט להכנס לעניינים.

להביא חבר'ה למדרשוקו.

ליצור חבורה.

אי איי איי.

היה נחמד וטעים עם ההוא. דברנו, ניגונים ודברי תורה.

וזהו.

חייב לעוף לערבית.

חניך אחד מדהים מתוק נבון מקסים ומסכן שהיה לו יום הולדת.

אבל העיקר זה ההשתדלות.

העיקר זה ההשתדלות.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול