והדמעות זולגות.
ובסך הכל פתחתי קצת.
והכל נהיה מוצף.
אלוהים. אני מפחדת מזה.
ואני מתכווצת מכאב.
נחנקת מבכי.
ואני צריכה אותה פה. איתי. ולא בתור המתחקרת.
או אותה. היא תבין גם בלי מילים. פשוט תכיל. וזהו.
אני רוצה לברוח מעצמי.
לא לחשוב. לא להרגיש.
אולי זאת באמת לא אני. וזה רק הכאב שמציף פתאום.
נראלי שזאת אני באמת. זה תמיד היה שם. תמיד התחבא. לפעמים קפץ ונדחק מהר בחזרה במקום שלו.
אבל תמיד היה קיים.

הלב דופק.
אלוהים דייי. |צורח|
פשוט לא.
לא לא לא.
אסור.
והיא הבטיחה שהיא תשמור עליי.
ואני אפילו לא יודעת איפה היא.
לעזאזל.
אני לא עןמדת בזה.











|מתרסק|

אני בסך הכל רוצה שיהיה לי טוב. |לוחש| |בוכה|
לא מגיע לי את זה עכשיו.
בכלל לא.
ואני אעשה את זה אני חושבת.
הן באמת מסכנות.

ועכשיו גם סתם באלי צומי. ומותר לי.
מעניין אם מישהו קורא את זה בכלל.
אם מישהו בכלל רוצה להגיב לי, אז לא פה.

מקלחת תמיד מרגיעה אותי.
והפעם פשוט לא יודעת מה קרה.
ובכיתי. אלוהים. בכיתי כל כך.
לקחתי את זה.
עברתי עם היד עליהם. אולי?
זרקתי את זה מהר.
פיצית אסור לך. פשוט אסור אסור אסור.
את מסוגלת. והיא תענה לך. והכל יהיה בסדר.
והיא הבטיחה שהיא תהיה פה. ותשמור עלייך. ותחבק אותך.
את רק צריכה לעזוב את זה.
ואת חזקה ומסוגלת לזה באמת.





הלוואי והייתי מאמינה לעצמי

זה לא הרבה אבל זה המון.
5.
בשבועיים וחצי.
זה לא נורמלי.
אף פעם זה לא קרה.
ואני יודעת שזה לא רק בגלל זה.
זה באשמתי. לגמרי באשמתי.
מפגרת. די כבר. מה אני חושבת לעצמי כשאני עושה את זה???
לא באלי להעלות את זה בחזרה. טוב לי ככה. ומצד שני גם הכי רע עם זה.
אני בוכה. אלוהים. למה עשיתי את זה לעצמי.
ומלא אנשים אמרו לי את זה.
וזה צובט לי משהו בפנים.
אני מתרסקת.
שמישהו יחזיק אותי עד שהיא תגיע.

והיא לא תבוא מחר.
ובאסה לי.
ונפל לה בורג. אפילו כמה.
ואני צריכה ים או גיטרה או דובי או חיבוק או מישהו לדבר איתו או שירו בי.
אין לי אף אחד מאלה.
ואני צריכה אותה פה.
פףף. זה כל כך לא יקרה.
ואני אוהבת את הרגישות שלו.
בואו נשנא את עצמנו עד כלות.

אני באמת לא מצליחה להבין אותה.
בכח. אני לא בטוחה שזה טוב בשבילה.
ואני רוצה לנתק. עם שתיהן. עם כולם.
היא לא מרשה לי. אף אחד לא מרשה לי.
למרות שכולם יודעים שזה יעשה טוב לאנושות. להם.
וכואב לי מידי.
ואני מתוסכלת מעצמי.
זה לא באמת הרבה. אולי כן יחסית לזמן שזה קרה.
אבלאבל.





אז כן. אני שונאת את עצמי. וטובה אני לא.
כי ככה.
אנשים תקלטו את זה.
וזה לא עוזר לשכנע אותי בדברים לא נכונים.

אני לא יודעת למה אני ממשיכה להשלות את עצמי.
אני יודעת שזה קרה. וזה ימשיך לקרות.
בשבועיים וחצי. זה לא נורמלי.
ואני לא יודעת למה אני חושבת שאני באמת באמת מעניינת אותה.
ושאני מעניינת פה אנשים.
ושמישו בכלל קורא את זה.
לא נראלי בכלל.
אני מפגרת. אני מודעת לעניין.
לא. אני לא רוצה ללכת לשם. למרות שזה יעזור לי בסך הכל.
אני פחדנית. טוב?
מותר לי לעשות את זה ושאנשים יחשבו על זה מה שהם רוצים.
זה כנראה יקרה.

אל תעשי לעצמך דברים לא טובים אבל, בבקשה..

אני לא יודעת למה זה כל כך מפריע לי.
למה אני מנסה לדחות אותה.
למה כל כך קשה לי לקבל אהבה של אנשים אחרים??
למה כל כך קשה לי להרגיש נאהבת. שאני רצויה. ומקובלת. ושאני לא מיותרת. ושלא היה יותר טוב בלעדיי.
למה קשה לי עם זה שהיא לא פה?
ויש לי איך לתקשר איתה. ואנע רוצה לדבר איתה. להרגיש אותה טיפה איכשהו.
ואני לא יכולה.
אני לא יודעת למה אני כל כך אובססיבית לגבי זה.
שמישהו ייקח את עצמי ממני כבר.

אני צריכה ללמוד לשלוט בבכי.
הוא מציף. מטלטל. חודר עמוק. לא נותן לנשום.
אני שונאת להירדם מבכי.
זה קרה השבוע כמעט כל יום.
בשיחה איתה אל תוך הלילה. עד שאחת פרשה.
זה קרה גם איתה. כשהיא התעצבנה ב4 לפנות בוקר שאני לא הולכת לישון. היא לא ידעה שזה בגללה. שאני בוכה כמו מפגרת בגללה.
שהיא הכריחה אותי כביכול להכנס לזה.
שהתעקשה שאפתח. שאגרד את הגלד מהפצעים.
שאדמם שוב.
שאאבד כל תקווה שמשהו יכול להשתנות אצלי.
שמשהו יהיה יותר טוב..

בואו נשנא את עצמנו.
נתפרק משנאה ומכאב.
זה עושה רע.
זורק אחורה.
אבל לא אכפת לי.
נהייתי אדישה למצב שלי.
לא באמת. אני פשוט מדחיקה.
רוצה לשחרר. שלא יהיה יותר.
נמאס לי להחזיק ראש מעל המים
זה מתיש.
אלוהים די.
נחמד לך לראות אותי ככה סובלת? כי לי זה לא יחמד בכלל.

אני שונאת להירדם בבכי.
אני קמה ככה מגעילה. וחסרת כל תחושה טובה ליום חדש.
ומזל שיש מבחן על הבוקר לשיפור המצברוח.
ושאחכ מחזירים מבחנים בלשון טפוהמון מצחצ לעובר ופרצוף לא מרוצה של המורה.
נמאס לי שלא מתחשבים בזה שלא הייתי שבוע ואני מיד חוזרת למבחנים ועבודות. נמאס לי להשקיע ולנסות. הציונים גם ככה לא יעלו.
איכ. איכ. איכ.
בואו נקיא את עצמנו ונהיה דוחים לעד כי זה מה שאנחנו בעצם.
ואני שונאת שהיא פשוט הולכת אחריי לכל מקום. אני איתה. ואני רוצה להיות רק איתה. בלי זנב מאחורינו.
ונפל לי הפלאפון ובמקרה מצאו אותו. מזל. אני לא שורדת בלי שירים. ויש שם יותר מידי דברים חשובים.
והיה לי לרגע טוב. שם. כשניגנתי. ואני לא ממש אוהבת את השיר הזה אבל יש לו מנגינה יפה.
וגם היה קצת מצחיק. וזה כיף לגמרי.
והיא התקבלה לשם גם. הלוואי ותבוא. אני לא אהיה ככה לבד
ואיכס לי עכשיו.
וכן. אני פשוט צריכה חיבוק. וצא אכפת לי שלא יהיה אמיתי. אני צריכה חיבוק.

אולי יום אחד שאני עושה דברים מטומטמים והם גם הופכים אותי לכזאת.
למה אני נלחמת בעצמי ככ חזק עד שאני מתרסקת?
והיא גם מעשנת. ואין לי כח אפילו להתעצבן עליה. לא שזה יועיל הרבה.
ואני שונאת שהיא שואלת למה אני חסרת מצברוח פתאום. אני לא רוצה לענות. שתעזוב אותי.
ואני מפגרת. ואני שונאת שאומרים לי שאנשים מתאבדים. הלב שלי מתחיל לדפוק ככה.

והיא מנגנת לי. וזה עושה לי טוב.
היא מנגנת את "מהמרחקים". אני עם דמעות.
"מהמרחקים שאת בורחת". היא אפילו לא מתארת לעצמה כמה רחוק.
והיא מנגנת את המנגינה שאני אוהבת. מוזיקה זה דבר טהור. שמצליח להעביר רגשות בצורה כל כך נקיה וטהורה.
"שם את הולכת לאיבוד במנהרה בלי מטרה"
ואני חסרת מצברוח ומתיישבת לנגן. והאקורדים פשוט זורמים לי מתחת ליד. נשפכים על הגיטרה.
מתי אני אחזור לעצמי?
"כי אין תשובה טובה לכל השאלות"

"אור גדול מאיר הכל
ויותר כבר לא צריך לשאול
אני כאן ללמוד ממה שטוב ולחיות
להתחיל הכל מההתחלה
כמו לנשום בפעם הראשונה
אני כאן אני לא מתבזבז יותר"

הלוואי ואני ארגיש שאני לא מתבזבזת.
שאני עושה משהו.
ולהגיד לי שאני יכולה לבחור לעשות זה רק מעצבן אז אל תגידו.
חיים מסובכים. לעזאזל.
אני לא מצליחה להתמודד.

ושכבתי אתמול במיטה ובכיתי.
הדמעות ירדו בקצב. לא נחות לרגע.
להיות בין בין המון אנשים ולהרגיש הכי לבד זה שורף. הורג. זה מטלטל. זה איכס.
נחנקתי מבכי. התחפרתי מתחת לשמיכה.
היא הגיעה. נכנסתי עוד יותר עמוק.
ולא אכפת לי שהיא דואגת. אני גם ככה מתה עוד רגע.

הייתי איתן אתמול. כעסתי עליה. היא לא הייתה כזאת. והיא נופלת.
אז כן. עשיתי איתה משהו אחר וזה לא כזה נורא. אבל זה כבר עובר כל גבול.
אלוהים. כואב לי עליה.
והייתי עצבנית מידי. ושום דבר לא הלך לי במתמטיקה.
ואני צריכה להבין שלבכות מזה זה באמת דבילי. אני סתומה.
והיא מפחדת. בצדק. אבל לא אכפת לי. אני עושה מה שטוב לי.
והלוואי והיא הייתה לידי. זה היה יכול ככ לעזור.
ןהצלחתי בסוך 3 תרגילים. אני גאה בעצמי. והלכתי לישון עם הרגשה מגעילה. זה דוחה.
והלוואי ואני כבר לא אצטרך להתמודד עם עצמי.
ומחר בר מצווה. ולמרוח חיוך. ולהיות נחמדה. אני לא נחמדה לאחרונה לאף אחד. שירדו ממני.
והיא עשתה לי מצפון אתמול עלזה שלא ירדתי לארוחת ערב אני ילדה גדולה ויודעת לרדת לבד.
ובראשון ניגנו. והיה לי טוב. ולא למדתי למבחן וזה עצבן אותי.
ואני צריכה לזכור לא ללמוד פסיכולוגיה או מחשבת, כי מחשבת זה פסיכולוגיה במילה יפה.