אני לפחות משתדל שלא.

ואה"נ.

כשאני עושה את זה זה איכס.

ואולי זה מגעיל לומר- אבל אני בוכה יותר כשאני עושה את זה מאשר כשהם עושים את זה. סנובי. אבל נכון.

ונחמיה הוא מהפחות צבועים.

ודווקא משום כך הוא צועק על זה.

כמו שאמרתי- אה"נ.

איכס

נחמיה נופל 

הסכמה לנאמר.

מילולי-

"כן, זה גם."

רק את יודעת באמת אם את במצב של להעביר מוסר לאחר.

כל יצר מחשבות ליבו רע כל היום.

היצר תופס אותך חלש ובמבט מחוץ לרוח השטות שתקפה בנפילה- אתה אומר- אייייכס.

או שאתה פשוט

בוכה.

הבעתי גועל.

בוא נגיד ככה- יש חבר'ה שלא אכפת להם.

אם לך זה מפריע, כל פעם מחדש, אז למה שלא תעזוב את המקום הזה? לא בקטע רע, פשוט אם כזה מגעיל פה- אז באמת למה לא?

אבל פה גם אנשים שלא ממש נחמד להם לשמוע את זה שוב ושוב..

אוך.

בדיוק כתבתי על זה לעצמי משהו בדרך למפגש היוצרים.

זה באמת לא ממקום רע, אני פשוט באמת לא מבינה

|הולך להביא את המחברת|

יש מבחן בנך והסיכומים במייל. זה לא שיש לי מה לעשות.

ויעצור אותי עצמי- מה אתה מתחרחר?

חפש ת'חברים ש'ך במקום אחר.

ומעצמי לעצמי אסביר בקינה

אין מקום כזה במדינה

להביע ולבגיד ולומר ולצדד

לשתף עם מישהו כדי להתמודד

ככה. בטוהר וקדושה ודבקות

איפה דגל של תורה ושל אלוקות.

אני רוצה לכתוב ולהתחבר ולשחר

אבל באמת.

אין מקום אחר.

וגם בגלל שפה כבר יש אנשים שכן מתאים לי מאוד ונוח להתחבר איתם. וגם יש פה קול שנגד הדברים שאני נגדם.

וגם נראה לי עם כולם פה אני סבבה. רק לא עם כל מה שהולך כאן.

וגם כי.

קשה לי לבד.

וגם

קצת.

כי אני חלש.

אבל זה ממש קצת.

נראלי.

האיכסים האלו וההתבטאויות האלו, אז למה להמשיך?

(ובקשר לחלש- כמות הפעמים שרציתי לעוף מפה וזה לא קרה כל כך גדולה ואני לא היחידה, כך שתרגיש בנוח)

אני לא תוקף.

אני כואב.

אגב, אם תמצא דרך לצאת מפה- תמסור לי.

אני רוצה לעשות את זה. אני מקווה לאומץ.

וחוץ מזה שלא הבנתי איך זה אמור לעזור.

אצלנו בישיבה מתיעצים הרבה עם הרבנים איך לצאת מכל מיני דברים וכו'. לדוג' יש לי חבר שהיה מכור לסיגריות והרב שלי עזר לו לצאת.

להתייעץ עם הרמ שלי איך לצאת מהפורומים בערוץ שבע?

לא, גם לא עם מחנכות ולא רבניות. בקושי לפני חברות אני מעזה להיפתח.

עדיין אני לא פתוח עד כדי כך בקטע הזה. יש לי חברים שעל כל צעד קטן בדברים הכי אישיים מתייעצים עם רה"י או הר"מ. כשהגעתי לישיבה שלי לקח לי זמן להיפתח, עד שהבנתי עד כמה מרן רה"י אוהב כל תלמיד גם אם הוא נופל, ואני לא צריך להתבייש ממנו. הגעתי מישיבה שזה הרבה פחות היה ככה.

ונראה לי שנצלשנו יותר מדי. בכל מקרה אני זז עכשיו לשבוע וחצי הקרוב.

אני מכיר ישיבות שמי שמתייעץ עם הראש ישיבה על דברים גרועים מעיפים אותו ולא באים לעזור. זה כבר בעיה שלהם.

אולי באמת אצלכם זה משו אחר, אבל אצלי בחיים לא.

וגם אולי אצל אחרות אבל אצלי בחיים לא.

ולעקוב בצמוד לאמת המושכלת.

לדוג'- חשוב לציין שמעורב פה.

ושפעיל פה.

שתי סוגי התמכרויות.

החלק הראשון הוא לרוב השפעה מינורית.

לפחות במודע.

(תמות פרויד!)

בהנחה שלפני שהגעתי לפה כל כך התנגדתי לאיזשהוא קשר לבנים וגם עכשיו אני לא מרוצה מזה.

ובכ"ז המצב פה השתנה מציאותית מלפני. המצב שלך כלפי בנים שונה מלפני שהגעת לפה.

לפני שהגעת לפה חשבת אולי תלכי למפגש מעורב?

יש משהו מושך במעורב פה.

הוא מדרון במובן מסויים.

הכל עניין של יחס.

אני חושב שאפשר לצאת מפה שלם.

אני נשאר פה במודע (ואולי זה חלק מהיצר, טוב חלאס. אני נשאר פה במודע)

טוב, צודק אחרי הכל.

ובכל זאת- אני לא עומדת לדבר על זה עם רב או מחנכת, זה מוזר מידי ואני דיי בטוחה שהם לא יבינו.

מותר לי לשאול איפה את לומדת?

וודאי, בכפר פינס.

וגרה בהר ברכה

אני גם מכיר את זה מקרוב.

למרות שאני חושב שיש גם שכלול שחשוב לעשות.

וזה לזכור שקשר טוב עם האדם הנכון ולימוד ממנו- זה נכס לכל החיים הרבה  יותר מכל הבגרויות גם יחד.

חוץ מזה שיש כל כך הרבה דברים שהפורומים האלו (עם כל הווירטואליות שבהם והכל) ממלאים בשבילי שאי אפשר לפתוח שזה כבר יותר מסובך.

נכון, ובכל זאת.

על אלו בדיוק דברתי ב"למה אני פה" אולי...

לכן הרשיתי לעצמי לכתוב את זה גם.

אז זו עיקר הבעיה וההתמכרות, לא העירוב פה, אולי גם.

גם במה שכתבת בתוכן.

אני חושב שיש פתרון שלא כולל לצאת מפה.

ולפעמים צריך להיות מספיק ענוים כדי לדעת שבסופו של דבר ההשתדלות צריכה להיות לפי מה שמצליח ולא לפי מה שנראה לנו יותר גדול.

הריני להמליץ לשנינו ולעוד שאר העולם.

פשוט יש רבנים שאם אקרא זה יעשה את הפעולה ההפוכה, יו נוו.

"לפעמים צריך להיות מספיק ענוים כדי לדעת שבסופו של דבר ההשתדלות צריכה להיות לפי מה שמצליח ולא לפי מה שנראה לנו יותר גדול."

הספר הוא משיחות הרב שמואל טל.

עריכת אחד התלמידים או ר"מ שם. ר' אהוביה משהו.

אממ טוב. ננסה אולי.

אותה תגובה.

פרויד מת, אגב.

ויש כל כך הרבה הפרכות לתיאוריה שלו.

כמה אנושיות

יש לי כאלה שמכורים לסמים

יש כאלה שמכורים לפורנו

יש כאלה שמכורים לסתם משהו אינפנטילי

יש כאלה שלא מתקלחים שבועיים

יש כאלה שרוצחים את הנשים שלהם ומתאבדים מול הילד

יש כאלה שאונסים

יש כאלה שמשאירים את הספר שלקחו על השולחן ומשאירים לתורן לסדר.

יש כאלה שעוקפים בתור.

יש כאלה שמספרים לשון הרע.

ולכל אלה לא אכפת.

אז מה?

אז זה לא איכס?

השותי לחוסר האכפתיות.

לדוגמאות שהבאת?

כילו, חוסר אכפתיות לאנס קצת שונה מחוסר אכפתיות לאנשימים שמדברים פה.

כן, גם אם זה נגד ההלכה.

כלומר ברור שהחומרה יותר גרועה ושצריך הרבה יותר תשומת לב ללא לפול בדבר קטן לבין לא ליפול בדבר גדול. ועדיין.

בשניהם צריך. יותר או פחות- בשניהם צריך. כשאני מדבר על מדד של כן ולא ולא של כמה- זה פחות בעיה להשוות, לא כן?

הדמגוגיה היא טובה ביסודה.

להזכיר לנו רע מהו.

כחלק מדיון שכלתני.

לעקוף בתור זה פחות גרוע.

גם להשאיר לתורן זה פחות גרוע.

לשאר- קשה לי להשוות.

אבל אני מזכיר שאביזרייהו דעריות זה (כמעט) יהרג ואל יעבור.

בקטע של אונס ורצח זה מזעזע ולהסתחבק עם בת זה בואי נאמר- פחות..

אני הבנתי שהזדעזעת מה"קשה לי להשוות" כאילו הבנת שבעיניי זה שקול.

אבל אני דברתי על קושי נפשי.

זה מזעזע וזה לא מדגדג לעמות, כמעט.

מהחיות?

במצבי.

ואני בכ"ז אלך לשם לשבו"ש.

והלוואי.

נכון שינית את דעתך מאז?

שיניתי את איזו דעתי מאז מה?

מאז מה?

מאז...

שם.

(בואי נקרא לזה מאז שכתבת את זה במה בפח, כלומר בראיון עם עמירם.)

סתם- ברור שהכתב.

(באישי אם אתה רוצה)

סביב מה המשפט בתוכן נסוב?

זה בריא בעיניך?

שאחריו מבינים שבנים זה לא יותר מבנים

ובנות זה לא יותר מבנות

והכל חוזר להיות שפוי ומאוזן ולא איכס

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים