ואיתו הבלבול
בואו ונרגיע הכל, נוריד את מפלס הרגשנות הגועש, ננשום קודם כל.
נרגיש שאנחנו עדיין חיים, למרות הכל.
תטעמו את האוויר, תרגישו רגע את הגוף מתמלא בחיים.
הגעתי למסקנה שחיי כרגע הם בבחינת "טובל ושרץ בידו" (@פוסעת זה העניין).
אני נוגע בקודש כשאני עטוף בכל כך הרבה גועל.
אני לא מסוגל להתנתק, להרפות; מהפחד שהכל יברח ויעלם.
אני כל כך רחוק ממה שאני רוצה לרצות. זה הכל.
אין ספור תודות אני חייב לאנשים. התנצלויות אני כבר לא סופר.
עד כאן קשקושיי להערב.
וחוזרים להפוגה מנסיופ, נקווה שזה יקרב אותי למוטב.
שמישהו יגרום לי להאמין שאני עושה משהו טוב.
(לא מפה).

- לקראת נישואין וזוגיות