תסלחי לי

אבל תתייחסי יפה לאנשים זה לא ככה , זה ממש זלזול איך שדיברת

את מושלמת הא?? זה לא נגמר בזה היום הוא מתעצבן על זה מחר על משהו אחר מותר להתעצבן וזה קורה לכולם צריך לדעת איך להתנהג גם כשמתעצבנים ואיך ממשיכים הלאה , הוא מכיר את אשתו ויודע שהיא לא ספץ בלוחות זמנים וחוץ מזה היא התקשרה לשאול מה לעשות הוא אמר שיסתדר אם הוא פספס את האוטובוס סימן שגם הוא לא משהו בלוחות זמנים, אני מת על אנשים תותחים שלא טועים אף פעם

אבל הוא לא "התעצבן כ"כ" אלא לא דיבר על זה. די אופייני לאיש שמשהו הרגיז אותו, ומעדיף שהעניינים ירגעו.

כשאת "הוצאת" ממנו התייחסות, אמר מה זה לפי דעתו. גם בקצרה. אלא שאת, שהרגשת "אשמה" כבר בנסיעה, ומתוחה מהתרעומת שלו - התאכזבת שלא התפייס על המקום... זה קורה.

אל תצפי שמיד לאחר מעשה, שהסתיים כך, הוא יעסוק בהבנת הקושי.

חכי קצת - יפה שהכנת ארוחה וכו' והשתדלת לייצר אוירה טובה - ויותר מאוחר תנסי להגיע ל"משוואה" שאת עושה כמיטב יכולתך שהוא לא ייפגע מזה, והוא עושה כמיטב יכולתו לא להתרגז כשכבר קורה..

אז נגיד שהיא באמת לא בסדר בקטע הזה, אוקי, פישלה. קורה. 

מובן למה הבעל כעס והתעצבן (אם כי התגובה היא קצת חזקה מדי, לדעתי). 

אבל מפה ועד לקרוא לה "אנוכית"?

אפשר באותה מידה להאשים אותו שהוא לא אחראי כי הוא פספס את האוטובוס...

לכל אדם, ובכל זוגיות, ולכל אחד בזוגיות-  יש חולשות ויש פעמים שהוא מתרשל בדברים מסוימים. 

אז לכל אחד מהצדדים יש עבודה פנימית-

לאדם שפישל לנסות לעבוד על עצמו במקומות החלשים שלו ולנסות לשפר אותם להבא,

ולבן הזוג שלו יש עבודה בלהכיל, לקבל, לקחת בפרופורציה ובהבנה, ברוח טובה.

ולפותחת-

כשיש פעמים שבאמת יש תאקל רציני, וכתוצאה מכך נוצר ריב וכעס-

לדעתי תתני לבעלך את המקום שלו להרגע. 

לנסות לפייס בארוחת ערב או כל דרך אחרת, בצורה שקטה. 

אחר כך, כשנינוחים יותר, אפשר לבוא ולדבר.

כי נשמע שהיתה פשוט אי הבנה, ושבעלך מצד אחד נפגע מאוד, מצד שני הגיב בצורה די בוטה. 

להסביר את מה שהיה, להתנצל אם צריך,

אבל גם לדבר על התגובה שלו, ואיך את מרגישה עם זה. 

ולנסות לראות איך להבא אפשר לעשות את הדברים אחרת.

בהצלחה

כתבתי בערך כמוך 

זה דבר לא קל בכלל , תנסי לדבר איתו לא בזמן שהוא כועס עוד כמה ימים כשהכל רגוע תתפסי זמן שהכל סבבה ותנסי לדבר לשמוע למה הוא כל כך כעס,  יש אנשים שלא בקלות נפתחים ולא בקלות מדברים ומסבירים (אישתי למשל) צריך כמה שיותר תקשורת בין בני זוג כמה שיותר צריך לחשוב יחד מה עושים פעם אחרת במקרה כזה, ככה אני חושב, לומר לך שזה קל זה לא אני עד היום בתאקלים מטורפים עם אישתי על כל מיני דברים ואני לא יודע מה לעשות אני נלחם בשביל השלום בית אבל לא תמיד זה הולך, אם את רואה שאת לא מצליחה תתיעצי עם אנשים שמבינים בתחום אני לא התייעצתי עד היום ואני מצטער על זה 

שיהיה הרבה הצלחה 

אושר שלום בית ושה' יתן בניכם אהבה ואחווה שלום ורעות

את יודעת שיש לך בעיה עם ניהול זמן. הכעס שלו מאד מובן

נשמע שיש לכם קשר טוב , שאת עובדת על עצמך והשתפרת הרבה - וזה ראוי מאד להערכה. נשמע שהוא מנסה לבוא לקראתך - למשל בדוגמא שהבאת, זה שהוא אמר שהוא יסתדר אני רואה בזה שהיה רצון טוב מצידו לבוא לקראתך. אבל טבעי שלא היה לו קל לומר את זה וכשזה לא הסתדר בסוף, פקע בו משהו. וזה מאד מאד מובן

חבל שתגדירי לעצמך את זה כהתעללות, את מקשה על עצמך להתמודד עם זה. להפך, קבלי את זה כתגובה טבעית. נסי לשים את עצמך במקומו לו המצב היה הפוך, מן הסתם גם לך היה קשה עם זה. זה לא מוריד מערכך. להפך - את ראויה להערכה גדולה על המודעות, לקיחת האחריות לחלקך בעניין והעבודה העצמית שלך.

נסי להבין אותו (גם אם לא להצדיק את ההתנהגות) לשחרר, לתת לו להירגע. הוא צריך את הזמן שלו.

אח"כ נסו שוב לדבר על זה ולהתפייס.

וכל אחד ימשיך עם העבודה (המעוררת הערכה ממש) שלו - את תמשיכי לעבוד על זה והוא ימשיך לבוא לקראתך ולעזור לך

ובעז"ה תמשיכו להתקדם ולהתקדם

אולי כדאי לך לשקול איזה קאוצ'ינג פרטני בשבילך או משהו בסגנון בשביל לעבוד על הנושא של ניהול הזמן.

אני מבין אותך מאוד..

א. אין הצדקה לכעס. שיפסיקו לבלבל אותך פה שזה בסדר שהוא כועס. זה לא. ויש לו בעיה במידות. גם אם עכשיו החרבת את העולם - אין לו זכות לכעוס עלייך. תבהירי לו את זה. אני מניח שציפית לתגובות תומכות וראית שכולן פה כתבו נגדך.. יכול להיות - כי באמת את גם לא בסדר. אבל שלא יגידו לך שטויות - אין רשות לאף אדם לכעוס, אלא אם כן זה למטרת חינוך של ילד וגם אז זה רק "מראה" עצמו כועס. בעל שחושב שמותר לו להוציא עלייך כעס הוא טועה, ואת צריכה לשבת איתו ולדבר על מה שהכעס הזה יוצר בבית.

הוא אמר לך שהוא יסתדר? אז שיקח את מלוא האחריות על כך. אדם לא יכול להגיד לאשתו "בסדר, הכל טוב" ואז לרתוח עליה. איזה מן התנהגות זו? אם הוא לא יודע אם הוא מסוגל להבליג ולהתאפק בשבילך אז שיגיד לך מיידית שהוא כועס. מה שווה שהוא מתחשב בך באותו הרגע ואז מתנהג כמו ילד קטן וכועס עלייך בהמשך. אם הוא קיבל את זה שאת מאחרת - שידע להגיב בהמשך באותו איפוק. לתת לאדם לגיטימציה להמשיך ואז לכעוס עליו - זה חוסר תקשורת. תדברו על העניין הזה, כמובן, בעדינות רבה ובלי לציין מי אשם ובמה אשם. לדבר על כך שאם מישהו מרגיש תחושה - מייד שיודיע לצד השני ושלא יפתח את זה בלב לכעס ועצבים ותסכול.

ב. הוא יודע שיש לך בעיה בתכנון זמן - תעבדו על זה ביחד!

אני קורא פה שאנשים אומרים - זה בעיה שלך, זה אשמתך. סליחה, כל בעיה באיש/ה נשואים זה בעיה לשני הצדדים. ולכן גם הפיתרון הוא כפול. זה לא עובד להעניש אותך ולתת לך להישאר בצער שלך. הוא צריך להכיר בזה שאת אוהבת אותו ואת בן אדם ועושה טעויות. ואם קרה, אפילו אלף פעם שטעית - הוא צריך לדעת להגיב אחרת מאיך שהוא מגיב. שידבר איתך. שיגיב לך בעדינות לפני הכל. ואם הכעס (גיהנום) שולט בו כל כך שהוא מתאכזר ולא מסוגל להגיב בנחמדות - תרגיעי אותו את. את יודעת מה יגרום לו להירגע! אז לא תמיד אפשר לדבר באותו היום כשיש כעס, אז למחרת כשהוא מגיע לבית - יושבים ביחד ופשוט מדברים על מה שהיה, כשכמובן מתחילים מהתנצלות שלך - והדבר הכי הכי חשוב - קבלת אחריות וצעד אחד קטן שאת יכולה לשפר בך, כדי למנוע מזה לקרות. או הסכמה משותפת על דרך להתבטא בצורה נכונה אחד עם השני אפילו בטלפון, כדי למנוע אי הבנות וכעסים מיותרים.

שניכם אשמים פה, בעלך הוא לא מפלצת מתעללת שפורצת מאדם נחמד בפתאומיות. הוא מגיב בכעס (שזה גם תוצאה של רגישות גבוהה) כי ככה הוא מתמודד עם קשיים. זה אומר שהוא מאוד לא בסדר בתחום הזה. ולכן, גם עלייך מוטל לעזור לו, ואם את רגישה מספיק - לדעת שאם הוא צריך משהו מסוים וזה יגרום לו לצאת מהכלים אבל הוא בא לקראתך - אל תעמידי אותו בנסיון הזה לחינם. תוותרי על הרצון שלך - ותני לו את הרכב. בסוף שניכם תצאו מורווחים מזה.

נקודות מבט שונות.

אצלך, זה "קושי בתכנון זמן".

מבחינתו, בהיות שאת כותבת שזה חוזר שוב ושוב - אז הוא כנראה רואה את זה כניצול ה"רחמנות" שלו. דהיינו: את מתקשרת מרחוק, אחרי שהתעכבת, "האם לחזור למרות הנסיעה הארוכה"... נו, מה הוא יכול להגיד..

אומר ש"יסתדר", וכשרואה שהפסיד את העבודה (שבשבילו כנראה זה חשוב, וגם השם שלו שָם), אז מתרעם על התופעה, שלפי דברייך חוזרת על עצמה. יתכן שמבחינתו, לא היית צריכה לשאול אותו, וכך לגלגל את הענין אליו, אלא לחזור מיד ביוזמתך, כאשר ההתעכבות היתה בגללך, כדברייך. בפרט אם זו תופעה חוזרת ונשנית.

אז נכון שבאופן אידיאלי, טוב שאף אחד לא יכעס, והוא ידבר איתך על איך לעזור בהתארגנות בזמן, וכו'.

וגם באופן אידיאלי, שלא יהיה דבר כזה שהוא מפסיד עבודה שלו כי לא התארגנת עם הזמנים.

אבל המציאות למעשה אינה בדיוק כך.

את מתארת באריכות את נקודת מבטך, איך הגעת סחוטה אחרי נסיעה מתישה, האכלת את התינוק, חשבת איך לפייס אותו, סידרת את הבית בעודך עייפה וכו'..

אבל מה שהוא ראה, זה שאת בבית אחרי שהגעת עם הרכב, הוא הפסיד עבודה אחת ונסע וחזר באוטובוס, כנראה, לַשניה. בכל זאת לא אומר כלום כשמגיע, מתאפק. אבל כשאת "מוציאה" ממנו את זה, מסביר בקצרה את התרעומת, את מגלגלת אליו שאת "צריכה את עזרתו" בכך, והוא אינו מוכן להמשיך והולך.

שוב, זה טוב שהאחד יקבל את "חסרונות" השני, ואם לך קשה עם תכנון זמן, הכי טוב לקבל את זה כעובדה ולא לעשות מזה ענין, תוך נסיונות לשפר באופן מעשי.

אבל קשה לדרוש דבר כזה, כשהשני הוא זה שמתבקש לשאת בתוצאה.

גם התגובה שלו, שלא רצה להמשיך לדבר, זה די אופייני. הוא איש, את אשה. מבחינתך, בוא נדבר, וכך הענין כאילו "נפתר" עד הפעם הבאה. מבחינתו, מה שהיה היה, אמר את שלו, לא רוצה עוד להצטרך גם להאריך בזה, ועוד שתהיה בסוף תחושה כאילו לא קרה כלום (ואז מבחינתו, כנראה, זה אומר שזה יקרה שוב).

אז אין כאן "התעללות". יש אי נעימות, של מצד אחד בעיה שמשבשת סדרים. ומצד שני, קושי לנהוג ב"מידת חסידות" ולומר - יהיה מה שיהיה, אני לא כועס עליה...

מה שאולי כדאי לעשות, זה שאת תקחי על עצמך, שמה שנוגע לבעיית ההתארגנות בזמנים שלך, את לוקחת על עצמך ככל האפשר את התוצאות. כלומר, מקרה כמו היום, את לא שואלת את דעתו, אלא חוזרת.. כפי שסוכם מראש.

זה, עד שהמצב יתאזן. ואז באמת לא נורא אם קורה אחת ל.. ומתקשרים האם יוכל להסתדר או שתחזרי.

אם תחליטי כך, תוכלי לשוחח איתו בזמן רגוע - ולומר שאת החלטת לקחת על עצמך כמה שאפשר שתוצאות ה"תכונה" הזו לא יבואו על חשבונו - ושאת מבקשת שהוא מצידו, ישתדל להבין שאת ככה, ולא לכעוס כאשר בכל זאת נתקל בתוצאה של אי הסדר בזמנים.

יש להניח, שאם הוא איש טוב, יוכל גם כן לעבוד על עצמו, שלא לכעוס כאשר רואה שאת עושה כמיטב יכולתך. ואז לא תהיה לו תחושה שהוא "מרומה" (מתקשרת לשאול אותי מה לעשות, האם לחזור... מה אומַר לה..  מניח שזו היתה התחושה, כנראה)

לא צריך פה להכין ארוחת פיוס, עצם זה שאת מכינה וכו זה אומר שאת מרגישה שעשית משהוא לא טוב.

הוא הסכים שתאחרי ואח"כ בעצם קלט שזה שוב נופל עליו. אז המתחיל במצווה אומרים לו גמור.. הסכים שיקבל כבר את כל השכר על ההסכמה

וכן תלמדי שיש דברים בחיים שאם זה יביא עצבים וכעס לשני לא לעשות, ז"א השאלה אם זה מלא דברים או קצת.

נגיד (זה ממש המצאה ולא דוגמא אמתית )אם הגעתי למסקנה אחרי כמה שנים שאחרי עבודה לפעמים בא לי לקפוץ להורים שלי אבל מה שקורה אח"כ אני מאחרת ואז בעלי מתעצבן. אז אני כבר לא עושה את זה!

אני כבר לא מתקשרת אפילו לבקש!!! אפילו יותר מכך לפעמים בעלי יציע לי הרבה זמן לא הלכת להורים שלך את לא רוצה ללכת? (ואני נלחמת בעצמי!!! ואומרת היום לא מתאים לי, אפילו לא אומרת לו שהסיבה היא בכלל שזה יביא עצבים! כי כבר היו פעמים שאמרתי שזה יביא עצבים וזה לא עזר )

 אם אתקשר אז הוא יגיד טוב בסדר, כי לא רוצה למנוע ממני ללכת להורים אבל אח"כ מי שמפסיד זאת אני כי הוא לא מצליח להתגבר על הכעס בעקבות מה שנוצר מכך.

לכן למדתי ללכת בזמנים אחרים.... נגיד להשכיב את הילדים וללכת אליהם, נכון שהילדים מפסידים. אבל כרגע אני חושבת על עצמי שבא לי להיות שם . ואם אלך אחה"צ עם הילדים אז זה יגרום לעצבים.

תנסי את הדברים האלו שאת עושה אחרי העבודה לא לעשות עם הרכב, או באוטובוס או עם חברה או בזמן אחר שהוא ישמור על התינוק. אפילו שהוא נדיב באותו רגע אבל זה לא תואם את המציאות אח"כ וזה לא שווה את זה

היי מה שלומך?

נשמע קשה, את מצידך בתמימות מתקשה והוא לוקח את זה בחוסר פרופורציה.

אם שנייה נתיישב ונחשוב- זה לא הגיוני שבנאדם "יאבד את הדעת" מדברים שקורים. לא משנה כמה הם מפתיעים או לא הוגנים.

הוא כועס, זועם, עד כדי חוסר יכולת לתקשר? הזוי..

נשמע הזוי.. אבל לא כ"כ. 

כשבנאדם כועס כ"כ הוא משליך את מה שקרה לו על דברים אחרים שהוא חושב, מאמין וחי אותם.. כלומר, זה נוגע לו בנקודה רגישה, מזכיר לו בעיות שלו עצמו שלא קשורות לבנאדם האחר.

אז קודם כל, תירגעי.

זה לא את, זה הוא.

עם כל הכאב...

בעניין הקושי הספציפי שלו, לעניות דעתי, רשלנות כזו (כמו איחורים, בעיות קשב וריכוז באחר וכו'..), בד"כ מפריעה לאנשים בגלל שהם חושבים שלא מתייחסים אליהם מספיק, שלא מספיק אכפת לאנשים מהם ומהזמן שלהם..

ממה שסיפרת נשמע לי שזה הכעס שלו.

הוא חושב שלא מספיק אכפת לך ממנו כדי לבוא ולתת לו בזמן את הרכב לעבודה.

צריך להבין שפה הוא לא מבין ולא רואה את הקושי שלך, הוא קולט את זה לפי "הנפש שלו".

מבחינתו- את מרמה אותו כשאת מתקשרת ומתייעצת ושואלת ואומרת שאת רוצה לבוא.

הרי את לא. את ממשיכה להתרשל, ואת לא מתאמצת בשבילו מספיק כדי להפסיק עם הרשלנות הזו.

את לא רואה אותו.

שמה עליו פס.

"להתרשל" מבחינתו שווה ל-"לזרוק"\"לא להתאמץ". וכשלא מתאמצים בשבילי מספיק זה כואב. 

ועוד הבנאדם שהכי קרוב אלי? אז אולי אני באמת לא שווה מאמץ? לא שווה כלום? הרגשה לא נעימה..והוא הולך איתה כל היום. 

לפי מה שכתבת והסברת פה נראה שהיה לך מאד אכפת, אבל אולי בתכלס את צריכה להראות לו את זה יותר.

חשוב להראות לו שהוא חשוב, שאת מעריכה אותו מאד.

להגיד לו - "אתה חשוב לי, ויקר לי" כל הזמן!.

"הרשלנות שלי לא קשורה אליך"

ולהזכיר לו שהוא אהוב וחשוב-חשוב-חשוב לך מאד, ואפילו לפרט ולהזכיר לו גם למה.

פשוט להגדיל אותו ולהרים אותו ולפרגן לו כל הזמן..

מצחיק, נשמע כמו להתייחס לילד. אבל זה ממש ככה. זה הילד שבו. 

(זה נמצא אצל הרבה אנשים אבל מאד חזק אצל אנשים שגדלו בבתים ביקורתיים)

תיאוריה שלמה, אבל זה עלה לי חזק כשקראתי אותך.

גם אם זה לא נכון העדפתי לשלוח .

בהצלחה נשמה!

מאבק עם ביקורתיות לצערי לא נגמר בקלות. צריך הרבה לעטוף ולאהוב. זה לא פשוט בשבילך.. שולחת חיבוק

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב