תסלחי לי

אבל תתייחסי יפה לאנשים זה לא ככה , זה ממש זלזול איך שדיברת

את מושלמת הא?? זה לא נגמר בזה היום הוא מתעצבן על זה מחר על משהו אחר מותר להתעצבן וזה קורה לכולם צריך לדעת איך להתנהג גם כשמתעצבנים ואיך ממשיכים הלאה , הוא מכיר את אשתו ויודע שהיא לא ספץ בלוחות זמנים וחוץ מזה היא התקשרה לשאול מה לעשות הוא אמר שיסתדר אם הוא פספס את האוטובוס סימן שגם הוא לא משהו בלוחות זמנים, אני מת על אנשים תותחים שלא טועים אף פעם

אבל הוא לא "התעצבן כ"כ" אלא לא דיבר על זה. די אופייני לאיש שמשהו הרגיז אותו, ומעדיף שהעניינים ירגעו.

כשאת "הוצאת" ממנו התייחסות, אמר מה זה לפי דעתו. גם בקצרה. אלא שאת, שהרגשת "אשמה" כבר בנסיעה, ומתוחה מהתרעומת שלו - התאכזבת שלא התפייס על המקום... זה קורה.

אל תצפי שמיד לאחר מעשה, שהסתיים כך, הוא יעסוק בהבנת הקושי.

חכי קצת - יפה שהכנת ארוחה וכו' והשתדלת לייצר אוירה טובה - ויותר מאוחר תנסי להגיע ל"משוואה" שאת עושה כמיטב יכולתך שהוא לא ייפגע מזה, והוא עושה כמיטב יכולתו לא להתרגז כשכבר קורה..

אז נגיד שהיא באמת לא בסדר בקטע הזה, אוקי, פישלה. קורה. 

מובן למה הבעל כעס והתעצבן (אם כי התגובה היא קצת חזקה מדי, לדעתי). 

אבל מפה ועד לקרוא לה "אנוכית"?

אפשר באותה מידה להאשים אותו שהוא לא אחראי כי הוא פספס את האוטובוס...

לכל אדם, ובכל זוגיות, ולכל אחד בזוגיות-  יש חולשות ויש פעמים שהוא מתרשל בדברים מסוימים. 

אז לכל אחד מהצדדים יש עבודה פנימית-

לאדם שפישל לנסות לעבוד על עצמו במקומות החלשים שלו ולנסות לשפר אותם להבא,

ולבן הזוג שלו יש עבודה בלהכיל, לקבל, לקחת בפרופורציה ובהבנה, ברוח טובה.

ולפותחת-

כשיש פעמים שבאמת יש תאקל רציני, וכתוצאה מכך נוצר ריב וכעס-

לדעתי תתני לבעלך את המקום שלו להרגע. 

לנסות לפייס בארוחת ערב או כל דרך אחרת, בצורה שקטה. 

אחר כך, כשנינוחים יותר, אפשר לבוא ולדבר.

כי נשמע שהיתה פשוט אי הבנה, ושבעלך מצד אחד נפגע מאוד, מצד שני הגיב בצורה די בוטה. 

להסביר את מה שהיה, להתנצל אם צריך,

אבל גם לדבר על התגובה שלו, ואיך את מרגישה עם זה. 

ולנסות לראות איך להבא אפשר לעשות את הדברים אחרת.

בהצלחה

כתבתי בערך כמוך 

זה דבר לא קל בכלל , תנסי לדבר איתו לא בזמן שהוא כועס עוד כמה ימים כשהכל רגוע תתפסי זמן שהכל סבבה ותנסי לדבר לשמוע למה הוא כל כך כעס,  יש אנשים שלא בקלות נפתחים ולא בקלות מדברים ומסבירים (אישתי למשל) צריך כמה שיותר תקשורת בין בני זוג כמה שיותר צריך לחשוב יחד מה עושים פעם אחרת במקרה כזה, ככה אני חושב, לומר לך שזה קל זה לא אני עד היום בתאקלים מטורפים עם אישתי על כל מיני דברים ואני לא יודע מה לעשות אני נלחם בשביל השלום בית אבל לא תמיד זה הולך, אם את רואה שאת לא מצליחה תתיעצי עם אנשים שמבינים בתחום אני לא התייעצתי עד היום ואני מצטער על זה 

שיהיה הרבה הצלחה 

אושר שלום בית ושה' יתן בניכם אהבה ואחווה שלום ורעות

את יודעת שיש לך בעיה עם ניהול זמן. הכעס שלו מאד מובן

נשמע שיש לכם קשר טוב , שאת עובדת על עצמך והשתפרת הרבה - וזה ראוי מאד להערכה. נשמע שהוא מנסה לבוא לקראתך - למשל בדוגמא שהבאת, זה שהוא אמר שהוא יסתדר אני רואה בזה שהיה רצון טוב מצידו לבוא לקראתך. אבל טבעי שלא היה לו קל לומר את זה וכשזה לא הסתדר בסוף, פקע בו משהו. וזה מאד מאד מובן

חבל שתגדירי לעצמך את זה כהתעללות, את מקשה על עצמך להתמודד עם זה. להפך, קבלי את זה כתגובה טבעית. נסי לשים את עצמך במקומו לו המצב היה הפוך, מן הסתם גם לך היה קשה עם זה. זה לא מוריד מערכך. להפך - את ראויה להערכה גדולה על המודעות, לקיחת האחריות לחלקך בעניין והעבודה העצמית שלך.

נסי להבין אותו (גם אם לא להצדיק את ההתנהגות) לשחרר, לתת לו להירגע. הוא צריך את הזמן שלו.

אח"כ נסו שוב לדבר על זה ולהתפייס.

וכל אחד ימשיך עם העבודה (המעוררת הערכה ממש) שלו - את תמשיכי לעבוד על זה והוא ימשיך לבוא לקראתך ולעזור לך

ובעז"ה תמשיכו להתקדם ולהתקדם

אולי כדאי לך לשקול איזה קאוצ'ינג פרטני בשבילך או משהו בסגנון בשביל לעבוד על הנושא של ניהול הזמן.

אני מבין אותך מאוד..

א. אין הצדקה לכעס. שיפסיקו לבלבל אותך פה שזה בסדר שהוא כועס. זה לא. ויש לו בעיה במידות. גם אם עכשיו החרבת את העולם - אין לו זכות לכעוס עלייך. תבהירי לו את זה. אני מניח שציפית לתגובות תומכות וראית שכולן פה כתבו נגדך.. יכול להיות - כי באמת את גם לא בסדר. אבל שלא יגידו לך שטויות - אין רשות לאף אדם לכעוס, אלא אם כן זה למטרת חינוך של ילד וגם אז זה רק "מראה" עצמו כועס. בעל שחושב שמותר לו להוציא עלייך כעס הוא טועה, ואת צריכה לשבת איתו ולדבר על מה שהכעס הזה יוצר בבית.

הוא אמר לך שהוא יסתדר? אז שיקח את מלוא האחריות על כך. אדם לא יכול להגיד לאשתו "בסדר, הכל טוב" ואז לרתוח עליה. איזה מן התנהגות זו? אם הוא לא יודע אם הוא מסוגל להבליג ולהתאפק בשבילך אז שיגיד לך מיידית שהוא כועס. מה שווה שהוא מתחשב בך באותו הרגע ואז מתנהג כמו ילד קטן וכועס עלייך בהמשך. אם הוא קיבל את זה שאת מאחרת - שידע להגיב בהמשך באותו איפוק. לתת לאדם לגיטימציה להמשיך ואז לכעוס עליו - זה חוסר תקשורת. תדברו על העניין הזה, כמובן, בעדינות רבה ובלי לציין מי אשם ובמה אשם. לדבר על כך שאם מישהו מרגיש תחושה - מייד שיודיע לצד השני ושלא יפתח את זה בלב לכעס ועצבים ותסכול.

ב. הוא יודע שיש לך בעיה בתכנון זמן - תעבדו על זה ביחד!

אני קורא פה שאנשים אומרים - זה בעיה שלך, זה אשמתך. סליחה, כל בעיה באיש/ה נשואים זה בעיה לשני הצדדים. ולכן גם הפיתרון הוא כפול. זה לא עובד להעניש אותך ולתת לך להישאר בצער שלך. הוא צריך להכיר בזה שאת אוהבת אותו ואת בן אדם ועושה טעויות. ואם קרה, אפילו אלף פעם שטעית - הוא צריך לדעת להגיב אחרת מאיך שהוא מגיב. שידבר איתך. שיגיב לך בעדינות לפני הכל. ואם הכעס (גיהנום) שולט בו כל כך שהוא מתאכזר ולא מסוגל להגיב בנחמדות - תרגיעי אותו את. את יודעת מה יגרום לו להירגע! אז לא תמיד אפשר לדבר באותו היום כשיש כעס, אז למחרת כשהוא מגיע לבית - יושבים ביחד ופשוט מדברים על מה שהיה, כשכמובן מתחילים מהתנצלות שלך - והדבר הכי הכי חשוב - קבלת אחריות וצעד אחד קטן שאת יכולה לשפר בך, כדי למנוע מזה לקרות. או הסכמה משותפת על דרך להתבטא בצורה נכונה אחד עם השני אפילו בטלפון, כדי למנוע אי הבנות וכעסים מיותרים.

שניכם אשמים פה, בעלך הוא לא מפלצת מתעללת שפורצת מאדם נחמד בפתאומיות. הוא מגיב בכעס (שזה גם תוצאה של רגישות גבוהה) כי ככה הוא מתמודד עם קשיים. זה אומר שהוא מאוד לא בסדר בתחום הזה. ולכן, גם עלייך מוטל לעזור לו, ואם את רגישה מספיק - לדעת שאם הוא צריך משהו מסוים וזה יגרום לו לצאת מהכלים אבל הוא בא לקראתך - אל תעמידי אותו בנסיון הזה לחינם. תוותרי על הרצון שלך - ותני לו את הרכב. בסוף שניכם תצאו מורווחים מזה.

נקודות מבט שונות.

אצלך, זה "קושי בתכנון זמן".

מבחינתו, בהיות שאת כותבת שזה חוזר שוב ושוב - אז הוא כנראה רואה את זה כניצול ה"רחמנות" שלו. דהיינו: את מתקשרת מרחוק, אחרי שהתעכבת, "האם לחזור למרות הנסיעה הארוכה"... נו, מה הוא יכול להגיד..

אומר ש"יסתדר", וכשרואה שהפסיד את העבודה (שבשבילו כנראה זה חשוב, וגם השם שלו שָם), אז מתרעם על התופעה, שלפי דברייך חוזרת על עצמה. יתכן שמבחינתו, לא היית צריכה לשאול אותו, וכך לגלגל את הענין אליו, אלא לחזור מיד ביוזמתך, כאשר ההתעכבות היתה בגללך, כדברייך. בפרט אם זו תופעה חוזרת ונשנית.

אז נכון שבאופן אידיאלי, טוב שאף אחד לא יכעס, והוא ידבר איתך על איך לעזור בהתארגנות בזמן, וכו'.

וגם באופן אידיאלי, שלא יהיה דבר כזה שהוא מפסיד עבודה שלו כי לא התארגנת עם הזמנים.

אבל המציאות למעשה אינה בדיוק כך.

את מתארת באריכות את נקודת מבטך, איך הגעת סחוטה אחרי נסיעה מתישה, האכלת את התינוק, חשבת איך לפייס אותו, סידרת את הבית בעודך עייפה וכו'..

אבל מה שהוא ראה, זה שאת בבית אחרי שהגעת עם הרכב, הוא הפסיד עבודה אחת ונסע וחזר באוטובוס, כנראה, לַשניה. בכל זאת לא אומר כלום כשמגיע, מתאפק. אבל כשאת "מוציאה" ממנו את זה, מסביר בקצרה את התרעומת, את מגלגלת אליו שאת "צריכה את עזרתו" בכך, והוא אינו מוכן להמשיך והולך.

שוב, זה טוב שהאחד יקבל את "חסרונות" השני, ואם לך קשה עם תכנון זמן, הכי טוב לקבל את זה כעובדה ולא לעשות מזה ענין, תוך נסיונות לשפר באופן מעשי.

אבל קשה לדרוש דבר כזה, כשהשני הוא זה שמתבקש לשאת בתוצאה.

גם התגובה שלו, שלא רצה להמשיך לדבר, זה די אופייני. הוא איש, את אשה. מבחינתך, בוא נדבר, וכך הענין כאילו "נפתר" עד הפעם הבאה. מבחינתו, מה שהיה היה, אמר את שלו, לא רוצה עוד להצטרך גם להאריך בזה, ועוד שתהיה בסוף תחושה כאילו לא קרה כלום (ואז מבחינתו, כנראה, זה אומר שזה יקרה שוב).

אז אין כאן "התעללות". יש אי נעימות, של מצד אחד בעיה שמשבשת סדרים. ומצד שני, קושי לנהוג ב"מידת חסידות" ולומר - יהיה מה שיהיה, אני לא כועס עליה...

מה שאולי כדאי לעשות, זה שאת תקחי על עצמך, שמה שנוגע לבעיית ההתארגנות בזמנים שלך, את לוקחת על עצמך ככל האפשר את התוצאות. כלומר, מקרה כמו היום, את לא שואלת את דעתו, אלא חוזרת.. כפי שסוכם מראש.

זה, עד שהמצב יתאזן. ואז באמת לא נורא אם קורה אחת ל.. ומתקשרים האם יוכל להסתדר או שתחזרי.

אם תחליטי כך, תוכלי לשוחח איתו בזמן רגוע - ולומר שאת החלטת לקחת על עצמך כמה שאפשר שתוצאות ה"תכונה" הזו לא יבואו על חשבונו - ושאת מבקשת שהוא מצידו, ישתדל להבין שאת ככה, ולא לכעוס כאשר בכל זאת נתקל בתוצאה של אי הסדר בזמנים.

יש להניח, שאם הוא איש טוב, יוכל גם כן לעבוד על עצמו, שלא לכעוס כאשר רואה שאת עושה כמיטב יכולתך. ואז לא תהיה לו תחושה שהוא "מרומה" (מתקשרת לשאול אותי מה לעשות, האם לחזור... מה אומַר לה..  מניח שזו היתה התחושה, כנראה)

לא צריך פה להכין ארוחת פיוס, עצם זה שאת מכינה וכו זה אומר שאת מרגישה שעשית משהוא לא טוב.

הוא הסכים שתאחרי ואח"כ בעצם קלט שזה שוב נופל עליו. אז המתחיל במצווה אומרים לו גמור.. הסכים שיקבל כבר את כל השכר על ההסכמה

וכן תלמדי שיש דברים בחיים שאם זה יביא עצבים וכעס לשני לא לעשות, ז"א השאלה אם זה מלא דברים או קצת.

נגיד (זה ממש המצאה ולא דוגמא אמתית )אם הגעתי למסקנה אחרי כמה שנים שאחרי עבודה לפעמים בא לי לקפוץ להורים שלי אבל מה שקורה אח"כ אני מאחרת ואז בעלי מתעצבן. אז אני כבר לא עושה את זה!

אני כבר לא מתקשרת אפילו לבקש!!! אפילו יותר מכך לפעמים בעלי יציע לי הרבה זמן לא הלכת להורים שלך את לא רוצה ללכת? (ואני נלחמת בעצמי!!! ואומרת היום לא מתאים לי, אפילו לא אומרת לו שהסיבה היא בכלל שזה יביא עצבים! כי כבר היו פעמים שאמרתי שזה יביא עצבים וזה לא עזר )

 אם אתקשר אז הוא יגיד טוב בסדר, כי לא רוצה למנוע ממני ללכת להורים אבל אח"כ מי שמפסיד זאת אני כי הוא לא מצליח להתגבר על הכעס בעקבות מה שנוצר מכך.

לכן למדתי ללכת בזמנים אחרים.... נגיד להשכיב את הילדים וללכת אליהם, נכון שהילדים מפסידים. אבל כרגע אני חושבת על עצמי שבא לי להיות שם . ואם אלך אחה"צ עם הילדים אז זה יגרום לעצבים.

תנסי את הדברים האלו שאת עושה אחרי העבודה לא לעשות עם הרכב, או באוטובוס או עם חברה או בזמן אחר שהוא ישמור על התינוק. אפילו שהוא נדיב באותו רגע אבל זה לא תואם את המציאות אח"כ וזה לא שווה את זה

היי מה שלומך?

נשמע קשה, את מצידך בתמימות מתקשה והוא לוקח את זה בחוסר פרופורציה.

אם שנייה נתיישב ונחשוב- זה לא הגיוני שבנאדם "יאבד את הדעת" מדברים שקורים. לא משנה כמה הם מפתיעים או לא הוגנים.

הוא כועס, זועם, עד כדי חוסר יכולת לתקשר? הזוי..

נשמע הזוי.. אבל לא כ"כ. 

כשבנאדם כועס כ"כ הוא משליך את מה שקרה לו על דברים אחרים שהוא חושב, מאמין וחי אותם.. כלומר, זה נוגע לו בנקודה רגישה, מזכיר לו בעיות שלו עצמו שלא קשורות לבנאדם האחר.

אז קודם כל, תירגעי.

זה לא את, זה הוא.

עם כל הכאב...

בעניין הקושי הספציפי שלו, לעניות דעתי, רשלנות כזו (כמו איחורים, בעיות קשב וריכוז באחר וכו'..), בד"כ מפריעה לאנשים בגלל שהם חושבים שלא מתייחסים אליהם מספיק, שלא מספיק אכפת לאנשים מהם ומהזמן שלהם..

ממה שסיפרת נשמע לי שזה הכעס שלו.

הוא חושב שלא מספיק אכפת לך ממנו כדי לבוא ולתת לו בזמן את הרכב לעבודה.

צריך להבין שפה הוא לא מבין ולא רואה את הקושי שלך, הוא קולט את זה לפי "הנפש שלו".

מבחינתו- את מרמה אותו כשאת מתקשרת ומתייעצת ושואלת ואומרת שאת רוצה לבוא.

הרי את לא. את ממשיכה להתרשל, ואת לא מתאמצת בשבילו מספיק כדי להפסיק עם הרשלנות הזו.

את לא רואה אותו.

שמה עליו פס.

"להתרשל" מבחינתו שווה ל-"לזרוק"\"לא להתאמץ". וכשלא מתאמצים בשבילי מספיק זה כואב. 

ועוד הבנאדם שהכי קרוב אלי? אז אולי אני באמת לא שווה מאמץ? לא שווה כלום? הרגשה לא נעימה..והוא הולך איתה כל היום. 

לפי מה שכתבת והסברת פה נראה שהיה לך מאד אכפת, אבל אולי בתכלס את צריכה להראות לו את זה יותר.

חשוב להראות לו שהוא חשוב, שאת מעריכה אותו מאד.

להגיד לו - "אתה חשוב לי, ויקר לי" כל הזמן!.

"הרשלנות שלי לא קשורה אליך"

ולהזכיר לו שהוא אהוב וחשוב-חשוב-חשוב לך מאד, ואפילו לפרט ולהזכיר לו גם למה.

פשוט להגדיל אותו ולהרים אותו ולפרגן לו כל הזמן..

מצחיק, נשמע כמו להתייחס לילד. אבל זה ממש ככה. זה הילד שבו. 

(זה נמצא אצל הרבה אנשים אבל מאד חזק אצל אנשים שגדלו בבתים ביקורתיים)

תיאוריה שלמה, אבל זה עלה לי חזק כשקראתי אותך.

גם אם זה לא נכון העדפתי לשלוח .

בהצלחה נשמה!

מאבק עם ביקורתיות לצערי לא נגמר בקלות. צריך הרבה לעטוף ולאהוב. זה לא פשוט בשבילך.. שולחת חיבוק

אני מדבר על האתגר הענק שיש פה

זה מחלחל עמוק לתת מודע בלי ששמים לב

מה הקשר בין הקבוצות לבית?

איזה אתגר?

בין השאר בגלל שזה בכתב. ואין מפגש כל כך קיצוני עם האמוציות הרגשיות כמו שהוא קורה בבית.

מאוד קל להתבטא בבהירות. וגם אם מישהו מוצף ואחרי כמה הודעות פולט עוד עובדה שמשנה את כל הסיטואציה, עדיין אפשר לקרוא את זה ולעבד את  זה יותר "שכלי".

בבית, הבטן מופעלת.

אני חיפשתי הזדהות. איזה כיוון מה לעשות איך פותרים את זה

בחיים האמיתיים.

אני אסביר לך איך הכל מסתדר והכל אמת

ואין קושיה כלל.

כשהאדם שוכב על הגב או הספה

וגולש בפורום. הוא במוד שהוא רוצה

להרגיש טוב. נוח לו.

הוא לא בתוך מרוץ היומיום.

ואז הוא יכול לכתוב מהשאיפה הכמוסה (והאמיתית)

שלו לעשות טוב לכולם.

מקווה שיישבתי לך את הקושיה

בברכה

מים קרים על נפש עייפה ב"ה

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

על מה כן הוצאנו כסף? מקרר, מזרונים איכותיים למיטה שלנו ו... זהו נראה לי.

חנויות זולות של מוצרי חשמל, שווה לחפש בריכוזים חרדיים.. 

סתם כי יש מציאות מעולות במרקטפלייס, זו עוד פלטפורמה של יד שניה

יש מוצרים שבעיניי חופשי לקנות ביד 2

תקח בחשבון שיש דברים שההובלה עצמה יקרה מאוד וכבר לא בהכרח שווה, או שכדאי כבר להשקיע כי ההובלה היא חלק גדול מהעלות.

לשים לב שיש דברים שדורשים התקנה רצינית, אז לחשוב מה מעדיפים בזה. למשל אם יש כיריים גז טובות במחיר טוב - אבל ההתקנה תעלה הרבה (לא באמת יודעת, רק אומרת), אז אולי שווה לקנות חדש שכלול בו התקנה, או אולי עדיף כבר אינדוקציה

ולהיזהר מדברים שעלולים להיות בהם פשפשים!!! או עובש! סיוט סיוט. 

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת