תסלחי לי

אבל תתייחסי יפה לאנשים זה לא ככה , זה ממש זלזול איך שדיברת

את מושלמת הא?? זה לא נגמר בזה היום הוא מתעצבן על זה מחר על משהו אחר מותר להתעצבן וזה קורה לכולם צריך לדעת איך להתנהג גם כשמתעצבנים ואיך ממשיכים הלאה , הוא מכיר את אשתו ויודע שהיא לא ספץ בלוחות זמנים וחוץ מזה היא התקשרה לשאול מה לעשות הוא אמר שיסתדר אם הוא פספס את האוטובוס סימן שגם הוא לא משהו בלוחות זמנים, אני מת על אנשים תותחים שלא טועים אף פעם

אבל הוא לא "התעצבן כ"כ" אלא לא דיבר על זה. די אופייני לאיש שמשהו הרגיז אותו, ומעדיף שהעניינים ירגעו.

כשאת "הוצאת" ממנו התייחסות, אמר מה זה לפי דעתו. גם בקצרה. אלא שאת, שהרגשת "אשמה" כבר בנסיעה, ומתוחה מהתרעומת שלו - התאכזבת שלא התפייס על המקום... זה קורה.

אל תצפי שמיד לאחר מעשה, שהסתיים כך, הוא יעסוק בהבנת הקושי.

חכי קצת - יפה שהכנת ארוחה וכו' והשתדלת לייצר אוירה טובה - ויותר מאוחר תנסי להגיע ל"משוואה" שאת עושה כמיטב יכולתך שהוא לא ייפגע מזה, והוא עושה כמיטב יכולתו לא להתרגז כשכבר קורה..

אז נגיד שהיא באמת לא בסדר בקטע הזה, אוקי, פישלה. קורה. 

מובן למה הבעל כעס והתעצבן (אם כי התגובה היא קצת חזקה מדי, לדעתי). 

אבל מפה ועד לקרוא לה "אנוכית"?

אפשר באותה מידה להאשים אותו שהוא לא אחראי כי הוא פספס את האוטובוס...

לכל אדם, ובכל זוגיות, ולכל אחד בזוגיות-  יש חולשות ויש פעמים שהוא מתרשל בדברים מסוימים. 

אז לכל אחד מהצדדים יש עבודה פנימית-

לאדם שפישל לנסות לעבוד על עצמו במקומות החלשים שלו ולנסות לשפר אותם להבא,

ולבן הזוג שלו יש עבודה בלהכיל, לקבל, לקחת בפרופורציה ובהבנה, ברוח טובה.

ולפותחת-

כשיש פעמים שבאמת יש תאקל רציני, וכתוצאה מכך נוצר ריב וכעס-

לדעתי תתני לבעלך את המקום שלו להרגע. 

לנסות לפייס בארוחת ערב או כל דרך אחרת, בצורה שקטה. 

אחר כך, כשנינוחים יותר, אפשר לבוא ולדבר.

כי נשמע שהיתה פשוט אי הבנה, ושבעלך מצד אחד נפגע מאוד, מצד שני הגיב בצורה די בוטה. 

להסביר את מה שהיה, להתנצל אם צריך,

אבל גם לדבר על התגובה שלו, ואיך את מרגישה עם זה. 

ולנסות לראות איך להבא אפשר לעשות את הדברים אחרת.

בהצלחה

כתבתי בערך כמוך 

זה דבר לא קל בכלל , תנסי לדבר איתו לא בזמן שהוא כועס עוד כמה ימים כשהכל רגוע תתפסי זמן שהכל סבבה ותנסי לדבר לשמוע למה הוא כל כך כעס,  יש אנשים שלא בקלות נפתחים ולא בקלות מדברים ומסבירים (אישתי למשל) צריך כמה שיותר תקשורת בין בני זוג כמה שיותר צריך לחשוב יחד מה עושים פעם אחרת במקרה כזה, ככה אני חושב, לומר לך שזה קל זה לא אני עד היום בתאקלים מטורפים עם אישתי על כל מיני דברים ואני לא יודע מה לעשות אני נלחם בשביל השלום בית אבל לא תמיד זה הולך, אם את רואה שאת לא מצליחה תתיעצי עם אנשים שמבינים בתחום אני לא התייעצתי עד היום ואני מצטער על זה 

שיהיה הרבה הצלחה 

אושר שלום בית ושה' יתן בניכם אהבה ואחווה שלום ורעות

את יודעת שיש לך בעיה עם ניהול זמן. הכעס שלו מאד מובן

נשמע שיש לכם קשר טוב , שאת עובדת על עצמך והשתפרת הרבה - וזה ראוי מאד להערכה. נשמע שהוא מנסה לבוא לקראתך - למשל בדוגמא שהבאת, זה שהוא אמר שהוא יסתדר אני רואה בזה שהיה רצון טוב מצידו לבוא לקראתך. אבל טבעי שלא היה לו קל לומר את זה וכשזה לא הסתדר בסוף, פקע בו משהו. וזה מאד מאד מובן

חבל שתגדירי לעצמך את זה כהתעללות, את מקשה על עצמך להתמודד עם זה. להפך, קבלי את זה כתגובה טבעית. נסי לשים את עצמך במקומו לו המצב היה הפוך, מן הסתם גם לך היה קשה עם זה. זה לא מוריד מערכך. להפך - את ראויה להערכה גדולה על המודעות, לקיחת האחריות לחלקך בעניין והעבודה העצמית שלך.

נסי להבין אותו (גם אם לא להצדיק את ההתנהגות) לשחרר, לתת לו להירגע. הוא צריך את הזמן שלו.

אח"כ נסו שוב לדבר על זה ולהתפייס.

וכל אחד ימשיך עם העבודה (המעוררת הערכה ממש) שלו - את תמשיכי לעבוד על זה והוא ימשיך לבוא לקראתך ולעזור לך

ובעז"ה תמשיכו להתקדם ולהתקדם

אולי כדאי לך לשקול איזה קאוצ'ינג פרטני בשבילך או משהו בסגנון בשביל לעבוד על הנושא של ניהול הזמן.

אני מבין אותך מאוד..

א. אין הצדקה לכעס. שיפסיקו לבלבל אותך פה שזה בסדר שהוא כועס. זה לא. ויש לו בעיה במידות. גם אם עכשיו החרבת את העולם - אין לו זכות לכעוס עלייך. תבהירי לו את זה. אני מניח שציפית לתגובות תומכות וראית שכולן פה כתבו נגדך.. יכול להיות - כי באמת את גם לא בסדר. אבל שלא יגידו לך שטויות - אין רשות לאף אדם לכעוס, אלא אם כן זה למטרת חינוך של ילד וגם אז זה רק "מראה" עצמו כועס. בעל שחושב שמותר לו להוציא עלייך כעס הוא טועה, ואת צריכה לשבת איתו ולדבר על מה שהכעס הזה יוצר בבית.

הוא אמר לך שהוא יסתדר? אז שיקח את מלוא האחריות על כך. אדם לא יכול להגיד לאשתו "בסדר, הכל טוב" ואז לרתוח עליה. איזה מן התנהגות זו? אם הוא לא יודע אם הוא מסוגל להבליג ולהתאפק בשבילך אז שיגיד לך מיידית שהוא כועס. מה שווה שהוא מתחשב בך באותו הרגע ואז מתנהג כמו ילד קטן וכועס עלייך בהמשך. אם הוא קיבל את זה שאת מאחרת - שידע להגיב בהמשך באותו איפוק. לתת לאדם לגיטימציה להמשיך ואז לכעוס עליו - זה חוסר תקשורת. תדברו על העניין הזה, כמובן, בעדינות רבה ובלי לציין מי אשם ובמה אשם. לדבר על כך שאם מישהו מרגיש תחושה - מייד שיודיע לצד השני ושלא יפתח את זה בלב לכעס ועצבים ותסכול.

ב. הוא יודע שיש לך בעיה בתכנון זמן - תעבדו על זה ביחד!

אני קורא פה שאנשים אומרים - זה בעיה שלך, זה אשמתך. סליחה, כל בעיה באיש/ה נשואים זה בעיה לשני הצדדים. ולכן גם הפיתרון הוא כפול. זה לא עובד להעניש אותך ולתת לך להישאר בצער שלך. הוא צריך להכיר בזה שאת אוהבת אותו ואת בן אדם ועושה טעויות. ואם קרה, אפילו אלף פעם שטעית - הוא צריך לדעת להגיב אחרת מאיך שהוא מגיב. שידבר איתך. שיגיב לך בעדינות לפני הכל. ואם הכעס (גיהנום) שולט בו כל כך שהוא מתאכזר ולא מסוגל להגיב בנחמדות - תרגיעי אותו את. את יודעת מה יגרום לו להירגע! אז לא תמיד אפשר לדבר באותו היום כשיש כעס, אז למחרת כשהוא מגיע לבית - יושבים ביחד ופשוט מדברים על מה שהיה, כשכמובן מתחילים מהתנצלות שלך - והדבר הכי הכי חשוב - קבלת אחריות וצעד אחד קטן שאת יכולה לשפר בך, כדי למנוע מזה לקרות. או הסכמה משותפת על דרך להתבטא בצורה נכונה אחד עם השני אפילו בטלפון, כדי למנוע אי הבנות וכעסים מיותרים.

שניכם אשמים פה, בעלך הוא לא מפלצת מתעללת שפורצת מאדם נחמד בפתאומיות. הוא מגיב בכעס (שזה גם תוצאה של רגישות גבוהה) כי ככה הוא מתמודד עם קשיים. זה אומר שהוא מאוד לא בסדר בתחום הזה. ולכן, גם עלייך מוטל לעזור לו, ואם את רגישה מספיק - לדעת שאם הוא צריך משהו מסוים וזה יגרום לו לצאת מהכלים אבל הוא בא לקראתך - אל תעמידי אותו בנסיון הזה לחינם. תוותרי על הרצון שלך - ותני לו את הרכב. בסוף שניכם תצאו מורווחים מזה.

נקודות מבט שונות.

אצלך, זה "קושי בתכנון זמן".

מבחינתו, בהיות שאת כותבת שזה חוזר שוב ושוב - אז הוא כנראה רואה את זה כניצול ה"רחמנות" שלו. דהיינו: את מתקשרת מרחוק, אחרי שהתעכבת, "האם לחזור למרות הנסיעה הארוכה"... נו, מה הוא יכול להגיד..

אומר ש"יסתדר", וכשרואה שהפסיד את העבודה (שבשבילו כנראה זה חשוב, וגם השם שלו שָם), אז מתרעם על התופעה, שלפי דברייך חוזרת על עצמה. יתכן שמבחינתו, לא היית צריכה לשאול אותו, וכך לגלגל את הענין אליו, אלא לחזור מיד ביוזמתך, כאשר ההתעכבות היתה בגללך, כדברייך. בפרט אם זו תופעה חוזרת ונשנית.

אז נכון שבאופן אידיאלי, טוב שאף אחד לא יכעס, והוא ידבר איתך על איך לעזור בהתארגנות בזמן, וכו'.

וגם באופן אידיאלי, שלא יהיה דבר כזה שהוא מפסיד עבודה שלו כי לא התארגנת עם הזמנים.

אבל המציאות למעשה אינה בדיוק כך.

את מתארת באריכות את נקודת מבטך, איך הגעת סחוטה אחרי נסיעה מתישה, האכלת את התינוק, חשבת איך לפייס אותו, סידרת את הבית בעודך עייפה וכו'..

אבל מה שהוא ראה, זה שאת בבית אחרי שהגעת עם הרכב, הוא הפסיד עבודה אחת ונסע וחזר באוטובוס, כנראה, לַשניה. בכל זאת לא אומר כלום כשמגיע, מתאפק. אבל כשאת "מוציאה" ממנו את זה, מסביר בקצרה את התרעומת, את מגלגלת אליו שאת "צריכה את עזרתו" בכך, והוא אינו מוכן להמשיך והולך.

שוב, זה טוב שהאחד יקבל את "חסרונות" השני, ואם לך קשה עם תכנון זמן, הכי טוב לקבל את זה כעובדה ולא לעשות מזה ענין, תוך נסיונות לשפר באופן מעשי.

אבל קשה לדרוש דבר כזה, כשהשני הוא זה שמתבקש לשאת בתוצאה.

גם התגובה שלו, שלא רצה להמשיך לדבר, זה די אופייני. הוא איש, את אשה. מבחינתך, בוא נדבר, וכך הענין כאילו "נפתר" עד הפעם הבאה. מבחינתו, מה שהיה היה, אמר את שלו, לא רוצה עוד להצטרך גם להאריך בזה, ועוד שתהיה בסוף תחושה כאילו לא קרה כלום (ואז מבחינתו, כנראה, זה אומר שזה יקרה שוב).

אז אין כאן "התעללות". יש אי נעימות, של מצד אחד בעיה שמשבשת סדרים. ומצד שני, קושי לנהוג ב"מידת חסידות" ולומר - יהיה מה שיהיה, אני לא כועס עליה...

מה שאולי כדאי לעשות, זה שאת תקחי על עצמך, שמה שנוגע לבעיית ההתארגנות בזמנים שלך, את לוקחת על עצמך ככל האפשר את התוצאות. כלומר, מקרה כמו היום, את לא שואלת את דעתו, אלא חוזרת.. כפי שסוכם מראש.

זה, עד שהמצב יתאזן. ואז באמת לא נורא אם קורה אחת ל.. ומתקשרים האם יוכל להסתדר או שתחזרי.

אם תחליטי כך, תוכלי לשוחח איתו בזמן רגוע - ולומר שאת החלטת לקחת על עצמך כמה שאפשר שתוצאות ה"תכונה" הזו לא יבואו על חשבונו - ושאת מבקשת שהוא מצידו, ישתדל להבין שאת ככה, ולא לכעוס כאשר בכל זאת נתקל בתוצאה של אי הסדר בזמנים.

יש להניח, שאם הוא איש טוב, יוכל גם כן לעבוד על עצמו, שלא לכעוס כאשר רואה שאת עושה כמיטב יכולתך. ואז לא תהיה לו תחושה שהוא "מרומה" (מתקשרת לשאול אותי מה לעשות, האם לחזור... מה אומַר לה..  מניח שזו היתה התחושה, כנראה)

לא צריך פה להכין ארוחת פיוס, עצם זה שאת מכינה וכו זה אומר שאת מרגישה שעשית משהוא לא טוב.

הוא הסכים שתאחרי ואח"כ בעצם קלט שזה שוב נופל עליו. אז המתחיל במצווה אומרים לו גמור.. הסכים שיקבל כבר את כל השכר על ההסכמה

וכן תלמדי שיש דברים בחיים שאם זה יביא עצבים וכעס לשני לא לעשות, ז"א השאלה אם זה מלא דברים או קצת.

נגיד (זה ממש המצאה ולא דוגמא אמתית )אם הגעתי למסקנה אחרי כמה שנים שאחרי עבודה לפעמים בא לי לקפוץ להורים שלי אבל מה שקורה אח"כ אני מאחרת ואז בעלי מתעצבן. אז אני כבר לא עושה את זה!

אני כבר לא מתקשרת אפילו לבקש!!! אפילו יותר מכך לפעמים בעלי יציע לי הרבה זמן לא הלכת להורים שלך את לא רוצה ללכת? (ואני נלחמת בעצמי!!! ואומרת היום לא מתאים לי, אפילו לא אומרת לו שהסיבה היא בכלל שזה יביא עצבים! כי כבר היו פעמים שאמרתי שזה יביא עצבים וזה לא עזר )

 אם אתקשר אז הוא יגיד טוב בסדר, כי לא רוצה למנוע ממני ללכת להורים אבל אח"כ מי שמפסיד זאת אני כי הוא לא מצליח להתגבר על הכעס בעקבות מה שנוצר מכך.

לכן למדתי ללכת בזמנים אחרים.... נגיד להשכיב את הילדים וללכת אליהם, נכון שהילדים מפסידים. אבל כרגע אני חושבת על עצמי שבא לי להיות שם . ואם אלך אחה"צ עם הילדים אז זה יגרום לעצבים.

תנסי את הדברים האלו שאת עושה אחרי העבודה לא לעשות עם הרכב, או באוטובוס או עם חברה או בזמן אחר שהוא ישמור על התינוק. אפילו שהוא נדיב באותו רגע אבל זה לא תואם את המציאות אח"כ וזה לא שווה את זה

היי מה שלומך?

נשמע קשה, את מצידך בתמימות מתקשה והוא לוקח את זה בחוסר פרופורציה.

אם שנייה נתיישב ונחשוב- זה לא הגיוני שבנאדם "יאבד את הדעת" מדברים שקורים. לא משנה כמה הם מפתיעים או לא הוגנים.

הוא כועס, זועם, עד כדי חוסר יכולת לתקשר? הזוי..

נשמע הזוי.. אבל לא כ"כ. 

כשבנאדם כועס כ"כ הוא משליך את מה שקרה לו על דברים אחרים שהוא חושב, מאמין וחי אותם.. כלומר, זה נוגע לו בנקודה רגישה, מזכיר לו בעיות שלו עצמו שלא קשורות לבנאדם האחר.

אז קודם כל, תירגעי.

זה לא את, זה הוא.

עם כל הכאב...

בעניין הקושי הספציפי שלו, לעניות דעתי, רשלנות כזו (כמו איחורים, בעיות קשב וריכוז באחר וכו'..), בד"כ מפריעה לאנשים בגלל שהם חושבים שלא מתייחסים אליהם מספיק, שלא מספיק אכפת לאנשים מהם ומהזמן שלהם..

ממה שסיפרת נשמע לי שזה הכעס שלו.

הוא חושב שלא מספיק אכפת לך ממנו כדי לבוא ולתת לו בזמן את הרכב לעבודה.

צריך להבין שפה הוא לא מבין ולא רואה את הקושי שלך, הוא קולט את זה לפי "הנפש שלו".

מבחינתו- את מרמה אותו כשאת מתקשרת ומתייעצת ושואלת ואומרת שאת רוצה לבוא.

הרי את לא. את ממשיכה להתרשל, ואת לא מתאמצת בשבילו מספיק כדי להפסיק עם הרשלנות הזו.

את לא רואה אותו.

שמה עליו פס.

"להתרשל" מבחינתו שווה ל-"לזרוק"\"לא להתאמץ". וכשלא מתאמצים בשבילי מספיק זה כואב. 

ועוד הבנאדם שהכי קרוב אלי? אז אולי אני באמת לא שווה מאמץ? לא שווה כלום? הרגשה לא נעימה..והוא הולך איתה כל היום. 

לפי מה שכתבת והסברת פה נראה שהיה לך מאד אכפת, אבל אולי בתכלס את צריכה להראות לו את זה יותר.

חשוב להראות לו שהוא חשוב, שאת מעריכה אותו מאד.

להגיד לו - "אתה חשוב לי, ויקר לי" כל הזמן!.

"הרשלנות שלי לא קשורה אליך"

ולהזכיר לו שהוא אהוב וחשוב-חשוב-חשוב לך מאד, ואפילו לפרט ולהזכיר לו גם למה.

פשוט להגדיל אותו ולהרים אותו ולפרגן לו כל הזמן..

מצחיק, נשמע כמו להתייחס לילד. אבל זה ממש ככה. זה הילד שבו. 

(זה נמצא אצל הרבה אנשים אבל מאד חזק אצל אנשים שגדלו בבתים ביקורתיים)

תיאוריה שלמה, אבל זה עלה לי חזק כשקראתי אותך.

גם אם זה לא נכון העדפתי לשלוח .

בהצלחה נשמה!

מאבק עם ביקורתיות לצערי לא נגמר בקלות. צריך הרבה לעטוף ולאהוב. זה לא פשוט בשבילך.. שולחת חיבוק

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?