אני לא יכולה יותר לשמוע בכי של ילדים, לא מסוגלת
ובטח מחר אצטרך להחזיר אותם למרות שאני מרוקנת כליל מכוחות אבל מה זה משנה בכלל.
היא בקשה שאבוא איתה למרכזית בערב, כי--
אז אמרתי כן למרות שהייתי עייפה ברמות לא הגיוניות.
ויתרתי על לבקר את גיסתי, ויתרתי על לישון
ופףף. "עזבי, בסוף לא". תודה רבה, באמת.
אני יודעת שלא אכתוב לה כלום. כי ככה.
זה לא רק זה, זה הכל יחד.
מתי אלמד לומר את המילה הפשוטה הזו: "לא".
ומתי אפסיק לצחוק כי לא נעים
ומתי.
די, נמאס לי
נמאס נמאס נמאס



