שעת בוקר מוקדמת, יום שגרתי למדי.
אחי לוקח אותי טרמפ למכללה, את האחיין בן ארבע לגן.
שקט של בוקר ברכב, למי יש כוח ואנרגיה לפתוח שיחה עכשיו.
רגע לפני שמגיעים, פתאום קול דק מצייץ מאחורה:
"אתם יודעים? בלילה הייתה לי מחשבה מאוד מאוד מציקה אבל אני לא מספר אותה לאף אחד בעולם. אני אשמור אותה חזק חזק בלב, עד שהיא תעבור. אני גם מאוד גיבור כי אני יודע אפילו לנהוג בטרקטור"!
אני מסתכלת על אחי, הוא מסתכל עליי.
שנינו מבינים למה הקטן התכוון, איזו מחשבה מציקה לו כ"כ.
דרך המראה אני מזהה בקצה עינו דמעה קטנה. אלוקים. כמה זמן לא ראיתי את אחי דומע, אם בכלל.
אני מסתכלת מהחלון, מנסה לעצור את הדמעות.
עכשיו אני נותנת להן את הבמה. מאמינה שגם בשבועות הקרובים.
(כאב של ילדים נוגע לי בנקודה הכי עמוקה בבטן. זה הכאב הכי כואב שלי).
- לקראת נישואין וזוגיות