היא באה אלי לאולפנה ביום רביעי .
היה לי טוב איתה
פשוט הנוכחות שלה עשתה לי טוב .
ובכלל הספר היה מושלם
ואז . אז ניזכרתי בהכל .
בשניה שהיא אמרה שהיא הולכת היה לי רע .
וזה לא בגללה .
פשוט הפנים שלי חזרו למצב דיכאון .
העניים שתקו .
פשוט הורדתי מעצמי הבעה .
והיא דאגה לי .
אבל אני אף פעם לא אומרת .
אני בנאדם מסתורי
הקלפים שלי אף פעם לא על השולחן
והלכנו .
ושרנו
והגענו
וראיתי שאמא שלה מסתכלת עלי
והעניים שלנו התנגשו
היא . היא נראית בנאדם טוב .
ונתתי לה חיבוק והלכתי .
וכל כך רציתי לבכות להללי בפלאפון
והיא לא ענתה
אז חסמתי את הדמעות והתקשרתי לאמא
ולא ידעתי מה להגיד לה
אז שתקתי
והיא רק אמרה שהיא זכתה בי
ומה אכלתי ?
ופחדתי לבכות לה .
פחדתי שהיא תדאג .
אז רק אמרתי שאכלתי טוסט
וזהו .
והיה לי טוב היום .
והיא אמרה תודה שהתקשרת בשקט
ואז איך שהפלאפון התנתק
הדמעות פרצו . בשטף
כל כך רציתי בית באותו הרגע
רציתי את דניאל
רציתי את שירה
רציתי בועזי ואמא ואבא
רציתי להרגיש אותם איתי .
והדמעות טישטשו לי את העניים .
ורצתי . ובכיתי
והגעתי . ושטפתי את הפנים
וישבתי .
ולא רציתי אף אחת לידי .
ואכשהו .
אכשהו שרה התקשרה .
ובכיתי לה .
והיא רק היתה שם .
והיום בסופו של דבר נגמר