רק הזכות לכעוס.

זה בפשטות.

וזה מועיל במשהו? משנה משהו..?  

אם הכעס מועיל או לא זו שאלה, יש אומרים שיש לו השלכות ממוניות (חיוב בדיני שמים, היתר לעשות 'שיימינג' וכו').

אני מניח שלזה התכוונת בשיימינג, לא? או שזה משהו אחר?

אלא לפרסם את זה לאחרים (כאמצעי לחץ או כאזהרה לציבור), ראיתי פעם מי שפירש ככה את המושג 'תרעומת' (לא זוכר מי ואיפה).

נראה לי הגיע הזמן להתיישב קצת על סדר נזיקין

כאן אין לבעל התרעומת שום זכות, לא לתפוס את הדבר בכוח (=כל דאלים גבר) ולא לדרוש תשלום בבי''ד וכמה שידוע לי אפילו לא לעשות דין לעצמו (בניגוד למה ש@נחשון מהצפון כתב, אם יש מקור הפוך אשמח לראות).

יש מי שהשווה אותו לדין תרעומת?

יש בגמרא מחלוקת אם זה רק במקרה של נזק, הרמב''ם פסק שזה מותר אפילו במקרה שאין שום נזק בהליכה לבית דין (ויותר מזה - הייתי פעם בשיעור של הרב רצון ערוסי שהציע לעשות את זה לכתחילה גם במקרים שבית דין לא יפסוק פיצויים כי אז הם יקבלו את הדין שהאדם עשה לעצמו אפילו שלא היו פוסקים ככה מעצמם).

מאי טעמא שזה יהיה היתר התרעומת הזאת?

אומדנא של הדיין להגיד שלמרות שאין ראיות דעתו נוטה לאחד הצדדים? אם ככה למה שלא יהיה כל דאלים גבר ודי?

מאיזה טעם? כמו שכתבתי - כאמצעי לחץ או כאזהרה לציבור.

כל דאלים גבר זה דין מאוד ספציפי כשאין אפשרות להכריע בין שני צדדים, פה מדובר במקרה שיש צד אחד צודק ולשני אין שום זכות ממונית אלא תרעומת בלבד.

התכוונת לומר שבית הדין הגיעו להכרעה ע"פ ראיות שהצד עם צד אחד אבל מטעם אחר אי אפשר להוציא את הממון מהצד ה"אשם"?

שבו אדם גורם לאדם אחר הפסד של רווח שהיה אמור להרוויח, למשל שמישהו שולח שליח לשכור פועל במחיר מסוים והשליח מפחית מהמחיר על דעתו, או אדם שמבטיח תעסוקה לפועל או תרומה לכהן וחוזר בו.

במקרה כזה אין שום אפשרות לחייב את גורם הנזק ולהוציא ממנו ממון, ולכן אין לצד הנפגע שום זכות אלא תרעומת.

יוצא דופן.

ר"ל שמותר לפרסם כדי להזהיר וזה לא שייך לעניין הממוני עצמו

יכול להיות שזה גם מותר כאמצעי לחץ ע''מ לגרום לו לשלם את הנזק, אני לא זוכר מה הטעם של מי שכתב את זה. אם יהיה לי זמן אולי אחפש מחר.

בכל אופן נראה שלכל הפחות מצד לשון הרע הצד עם המאן דאמר הזה

אבל הפשט הזה הרבה יותר הגיוני

אם מותר לו שיהיה עליו תרעומת, ואח"כ הוא אומר לו השאילני מגלך, ואומר לו אני משאילך ואיני כמותך שלא השאלתני - האם עבר על "לא תיטור"?

ואם אמר איני כמותך שגרמת לי תרעומת?

הבסיס לשאלה הוא, כי אם "לא תיטור" זה לא לכעוס בכלל,אבל כאן אם יש היתר לכעס, האם זה עדיין לא תיטור? הרי ברור שמותר לתו להגיד: יש לי עליך תרעומת. אז השאלה היא רק אם הוא שותק עכשיו אבל אומר לו את זה בזמן השאלת המגל - מה אז? (כמובן הנעלבים ואינם עולבים וכו', אבל א. כאן זה לא עלבון אלא פגיעה ממונית, וב. הנעלבים ואינם עולבים לכאורה זה מידת חסידות, ויש לשאול אם זה חיוב ממש?)

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!