דעתי האישית מכיוון ששאלת היא שזו התנהגות לא בריאה. שצריך להוקיע אותה מההתנהלות שלנו.
זה חיקוי של תרבות חילונית ורדודה שמחפיצה את האישה והופכת את הקשר למשהו חיצוני ורדוד, ללא מחוייבות וללא אהבה מלבד

האהבה של האדם את עצמו.

כן, זה חריף.

זה לא לראות בדרך ההלכה והמשפט, זה לראות באספקלריה של מה טוב לשניהם, לא ברגע הזה אלא בחיים בכלל.
לא הייתי קופץ ל"אלימות". אין לזה קשר לכאן בהכרח. מגע הוא משהו עם מרווח גדול מאוד. אם זה היה במטרה להזיק לה או לאיים עליה

היה מה לדון. אם זה צורה מוזרה של הפגנת חיבה(כמו שהיא צוחקת עליו) אז זה לא אלימות באופן חריף. אבל בהחלט לא בריא ולא נכון כהתנהגות של בני אדם. לדעתי.

אבל זה הופך את הקווים לפחות ברורים ויוצר "מדרון חלקלק" לכך שבעתיד כן תהיה אלימות רצינית יותר.

אחי! אם החיים היו כמו שלמדנו בישיבות ומדרשות היינו בגן עדן.

תסתכל בכרטיס אישי חבר  

לא רק יצאתי. אני גם נשוי. וגם חייתי את רוב החיים שלי(עדיין) בעולם החילוני.
אני אומר את דעתי.
וכבר אמרתי שככל הנראה לא נסכים  

הייתי מוכיח לה שהיא מכוערת לא פחות .

האם זה אלימות? לא נראה לי..אם זה לא כואב זה לא נחשב לאלימות

במיוחד אם היא מסכימה לזה.. זה נחמד זה בין אוהבים יכול לקרות..אני מתכוון לאהבת דמה כמובן ..

מה שנקרא "דלוקים אחת על השני" אבל בסדר..זה שובבי וחמוד

הוא בטח ממש חתיך ..נכון? כי ככה זה הבנות האלה לא מוכנות לעזוב את החתיך התורן

אני לא מעודד חלילה דברים כאלה.

אפרופו בעל מכה, האם ישר מדבקים לו בעל מכה בעתיד, או שישנקודה של שובבות והשתוללות?

שמתי לב שהכבדים שבנינו  לקחו את קשה.

צאו מהכבדות, תתבדחו, תפתחו, אט אט מצאו את השביל ללבות...

יצאתי פעם עם מישהי בערך 5 דייטים ולכל דייט תמיד הבאתי באוטו איזה משהו קטן לנשנש (במבה, עוגה או שוקולד וכאלה..)

ואז היא אמרה לי באיזה דייט "תיודע, זה אחד התסמינים שלמדו אותנו לגבי בעל מכה, שהוא תמיד מביא מתנות וזה.." חחחחח ותאמת היא אמרה את זה עם רבע רצינות כזה.. 

קיצר מאז אני מביא פעם בשני דייטים.. חחח סתם..

בגיל העשרה אין מח..

שלא קיים. מערכות היחסים בין בנים לבנות בציבור החילוני הן לא כאלו חופשיות... 

יש מערכות ברורות מאוד. התנהגויות ברורות מאוד. זה לא "חלק" כמו שאנשים אוהבים לחשוב.
כל מפגש הוא עניין. כל בחור תמיד מחפש ל... הכל הופך למין טקס מוזר.

מי שלא מכיר לא מכיר. הכל מוסתר טוב טוב. זה חלק מהטקס. והוא טקס שטעויות בו עולות ביוקר.

כתבתי שחייתי. ושעדיין את רוב החיים שלי חייתי כחילוני.
וזה אומר שאני גם נמצא בחיכוך גבוה עם אנשים כאלו, שיש בהם הרבה טוב, אבל גם הרבה טעויות שפוגעות בהם מאוד.

יש מספיק פורומים חילוניים, ששם אפשר לשפוך כל זבל שרוצים, "אפילו" יותר מזה.

מי שחושב שמה שמדריכה התורה, משמעותו "הגבלות, פחדים, לבטים, חששות" - ולא רואה שזו בריאות בסיסית נורמלית בהתנהלות בין בנים לבנות - ולא רואה את מה שיוצא מה"תרבות" הזולה של "חופשיות הקשר".. חסרת הבושה והצניעות (יותר נכון - חופשיות הניצול, ללא שמץ מחוייבות), ועל אותו משקל יכול גם "לקנא" באלה שאין להם תחושות בעצבי היד, ואין להם פחדים וחששות ולבטים להכניס יד לאש.. וגם לא "הגבלות" לפי דמיונם - בשביל מה כותב את זה כאן?

כשאתה מכנה את זה "ההגבלות הפחדים הלבטים והחששות שבעולם הדתי" - אז זו לא שאלה של מישהו שרוצה לשמוע צידוקים - אלא קביעת עמדה, שזה מה שבעולם הדתי.

וזה  - שקר.

מה שנמצא ב"עולם הדתי", הוא בריא לגמרי.

אז אם מישהו מחפש עזרה במלחמת היצר, אפשרי. אבל להציג כאילו זה מה ש"בעולם הדתי", זה לא נכון.

וממילא, לא שייך גם ההמשך על "געירות חסרות פשר... פרישות קדמונית" וכו'. ממש לא שייך. 

"ציונים". ואל תכנה נקודת מבט שאינה כמו שלך "צרה מאד" וכו'.  ביחוד כשהיא ממש ההיפך.

הפוך, אם כבר, מה שאתה כתבת על "העולם הדתי" זה דבר צר. מדוע? כי זה מגדיר את כל ההנהגה הנפלאה והטבעית הזו במילים "ההגבלות הפחדים הלבטים והחששות שבעולם הדתי" - זו הגדרה צרה וגם שקרית, בפרט כשאומרים אותה כ"השוואה" למה שלא בעולם הזה.

כל מה שכתבת על ה"צבעים" של החיים, לא שייך לכך. חבל לנסות ע"י סגנון כאילו "שירי" ("צבעים מסחררים.. נפש סוערת". יצר הרע אינו דבר שהתחדש היום. לא צריך לייפות אותו), לעשות משהו גדול מדבר שהוא בדיוק ההיפך. 

לא שייך ל"להרגיע נפש סוערת". יש הבדל גדול, כבר כתבתי, בין בעיות עם היצר שמבקשות עצה, לבין לעשות מזה אידיאולוגיה, ולהציג הפוך את העולם הנורמלי (בלי קשר לחלוטין ל"ליטאיות". ועוד יותר בושה לצטט - דומני שזה משם - את האדמו"ר מפיאסצנא בהקשר לכך, שברור שמעיו היו מתהפכים מקישור כזה, שאינו קשור כלל למקור).

ואף אחד לא "שפט" מישהו באופן אישי. דובר על מה שנכתב. על הענין של כאילו ה"חופשיות" הזו היא משהו יפה - ו"העולם הדתי" הוא כמו שציירת. לכתוב משהו בשורות קצובות, עדיין אינו משנה את התוכן.

מגעיל.

בזה קינאת? חבל מאד.

[ומה זה "הכל בדרך ההלכה והמשפט"?.. כאילו לא ההלכה הא שֶמורה את הטבע האמיתי. ובכלל, בלי "הלכה ומשפט" לא צריך להתנהג נורמלי?  ואם מישהי לא "צורחת וזועקת" זה כבר מכשיר משהו?...  ו"שאלה" לא פחות תמוהה, כשהיא מובאת בהקשר כזה, אם בנות לא מגזימות ב"פגיעות ובגלל זה מפרקות בחורים"... נו, אם הבחור שאתה מתאר היה שואל את זה, אולי היה אפשר להבין...]

אתה מחזק אותנו.

רק אני מתפלל שהקב''ה לא יעמיד אותך בנסיונות.

לא לך ולא לילדיך הבאים אחריך.

ואשריך שהעולם אצלך העולם מוחלט ונהיר!

מישהו דיבר על כך שהיה קשה לך באיזשהו נסיון?

נסיונות יש לכולם.

אבל אם יש לאדם נסיון, אז אין ענין לפרסם ש"קצת קינאתי", בסגנון שמשדר כאילו זה "די בסדר" בעיקרון ("השמיים לא נפלו"..) - אלא להגדיר, ואולי בכלל בינו לבין עצמו, שבשבילו משהו מסוים היה בגדר נסיון שהיה לו קצת קשה איתו. קורה. 

ובפרט אם בעקבות זה שואל אם זה "בסדר  וטבעי" או שצריך לראות הכל "בדרך ההלכה והמשפט".. משמע, ההלכה והמשפט הם איזה עול בלתי טבעי. וכאילו התנהגות פרוצה, על גבול האלימות, היא "טבעית", אפילו במובן האנושי.

קל וחומר להוסיף לזה שאלה, שאולי בחורות בגלל ה"פגיעוּת" שלהן (כשהדוגמה, בַּהקשר, היא אחד שנותן מכת אגרוף והבחורה מוציאה אנחת כאב), "מפרקות בחורים"...

נו, אז על זה היתה התשובה. ולא רק "פרטי אליך", אלא בפורום ציבורי, על כל ההשלכה.

תואיל לא לייחס לי זלזול בנסיונות שאחרים עומדים בהם - אני כנראה אחד האחרונים שאפשר לייחס להם דבר כזה..

ואני מצטרף לאיחוליך לכולנו, כולל אותך, כולל אותי - שהקב"ה לא יביאנו לידי נסיון ולא לידי בזיון.. כפי שאנו מתפללים.

[ואני מדגיש - שלא תהיה אי הבנה, כי מתגובותיך משמע כאילו כוונתך בהודעת הפתיחה היתה אולי אחרת - שאם סתם היתה כאן שאלה, למה עדיף להתנהל בצורה שהיא עפ"י ההלכה, מאשר באופן שהוזכר, ולא היתה הצגת האופן היהדותי כדבר שהוא "הלכה ומשפט" בלבד כנ"ל, ו"התלבטויות ופחדים".. - אז ברור שגם סגנון התשובה היה אחר לגמרי]

זה מעניין שיש טקסטים מרגיעים ויש טקסטים מעוררים לכעס משהו.

אצלך זה דומה כמו אצל זאב בודד.

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

וגם גברים מבחינים בזה במוקדם או במאוחר ;)

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

התחום של יחסים הוא תחום של "מדעי החברה" ולכן הוא תחום מאוד לא "מדע מדוייק"

זה לא באמת משנה באיזה הגדרות נשתמש. השאלה האמיתית מה התוכן.

אם שמת לב, התוכן של הדברים שכתבת הוא לא סותר בכלל את תוכן דברי.

ההבדל זה המושגים השונים, אז דיון על מושגים הוא קצת מפספס את המסר שרציתי להעביר.

אז מה ניסיתי לעשות פה?

לקחתי מילה שההקשר הנפוץ שלה הוא שלילי.

התייחסתי למילה הזאת על פי המשמעות המילולית שלה גרידא.

ריצוי = לגרום לאדם להיות מרוצה.

בלי להטעין על זה שום הקשר, גם לא את ההקשר הנפוץ.

תקני אותי אם אני טועה, זה נראה לי הפירוש המילולי של המילה.

בהקשרים אחרים, ריצוי במובן הרזה של הדבר, יכול להיות תואם לסיטואציה ואפילו טוב.

למה אני בוחר לדבר ככה?

בעיני, כל דפוס התנהגות/מחשבה יש בו הגיון מסויים.

לכן במקום לשלול את הגיון הפנימי של המחשבה/התנהגות לא טובה, כדאי הפוך - למצוא מה כן הגיוני בו.

ואז ממילא כאשר אני מבין מה הגיוני במשהו מסויים, אני מבין את ההקשר הנכון שלו ולדעת איך להשתמש בו.

זה גם נראה לי מביא המון אמפתיה וחמלה ביחס לטעויות ויותר קל וכיף ככה ללמוד מטעויות

@אנוני.מית @oo @שנונימי @נעמי28

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

לפעמים זה בסדר לגרום לשני להיות מרוצה בשביל טובה אישית,

נשמע לי מאוד אנושי.

מסכים שכדאי שזה יהיה במינון נמוך מאוד.

כדי להבין האם אתה סתם עושה טובה למישהו או מרצה

מה יקרה אם תסרב? אתה יכול להגיד "לא" בלי להרגיש אשם? אתה מרוקן אחרי הנתינה הזאת? חצית את הגבולות שלך בנתינה הזאת? צברת "נקודות זכות" אצל אותו אדם עם הנתינה ואתה מצפה לקבל בתמורה אישור ואהבה?

זה לגמרי בסדר לגרום לשני להיות מרוצה ולעשות לו טובה

השאלה מה המניע, המחירים, מה הגבולות שנחצו ומה המינון.

ומה מטרת השאלה שלך באופן כללי? לי זה היה נשמע כמו ניסיון הכחשה לריצוי.

לא שאלתי מה האינדיקציה לריצוי.

ניסיתי להביא מקום שבו המילה ריצוי מקבלת הקשר חיובי.

אז אם את פתוחה לשמוע על זה מעולה.

בכלל לגרום לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה, זה לא משהו שהייתי מזלזל בו.

ולמה אני מתעקש על זה?

כי אני מרגיש שיש פה כוח בעל עוצמה במציאות. יש פה כלי אדיר. להשפיע על רצון של מישהו אחר זה וואו. לכן חשוב גם לדעת לעשות את זה נכון.

זה מכוון גם אליך -

המסר שלי לא בא לסתור את תוכן דבריך אלא להוסיף - לקראת נישואין וזוגיות

ורצון לשלוט על איך שהאחר רואה אותי.

וחלק מהריפוי בה הוא לשחרר שליטה.

זאת עוצמה שלילית, גם למרצה וגם למרוצה - שלרוב מרגיש את הריצוי ולא מעריך את המרצה, והמרצה במעשים שלו מגשים בעצם את הפחדים הכי עמוקים שלו, ולא מוערך ולא אהוב.

נראה שאתה מנסה למצוא משהו חיובי בתנועה שאולי נראית טובה אבל לא מגיעה ממקום נכון וטוב.

יש את אסף זולדן הוא תותח

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

אחד של ההורים

השני של הסבא וסבתא שגרו צמוד ממש

הדתדלתי לקחת את הטוב שראיתי משניהם.

מההורים שלי למדתי בעיקר מה לא

מהסבא וסבתא קיבלתי המון.

אבל קצת עיוות לי את המושג זוגיות כי סבא שלי היה בעל מהסרטים באמת.עשה הכל או כמעט לגמרי הכל ופינק את סבתא שלי ממש בלי סוף וממש נהנה מזה.

היא היתה ממש נסיכה שלו.

בעיקר בהתנהלות בתוך קשר,

בסוף, זה מה שראיתי בבית. על בסיס זה, אני יכול לעצב את איך אני רוצה שהזוגיות שלי תראה.

אני לא חושבת שמודלי זוגיות מכל סוג שהוא היו משפיעים על מה שאני מחפשת.

מה שהכי נגע בי היה לראות כמה הוא השקיע בסבתא שלי בהקשבה בעדינות וביחס המכבד שנתן לה.

ואצל ההורים התחברתי במיוחד לזה שהם תמיד ביחד גם כשהם לא מסכימים הם עדיין מחייכים אחד לשנייה ויש ביניהם חום יציבות ציניות הומור בעיניי יש בזה משהו ממש קסום.

מההורים שלו במערכות יחסים שלו (ובכלל בחיים)

מי שחושב שהוא לא, עדיין לא גילה את זה.

מודל הזוגיות השפיע בעיקר אחרי החתונה

לא חושבת שנכח כמעט לפני

לא הייתי חושש מזה לשניה

במקומי; שיר או סיפור וכו'. חוששת שהוא יעשה זאת טוב יותר.

ולזה אני לא מוכנה. באמת רוצה להאמין שאף פעם לא

יוכל להחליף את האדם, את היצירתיות האנושית.

אחרת, מה אנחנו עושים פה בכלל?

מהסיבה הפשוטה שאיני אוהב לנהל שיחות.

הרימו כוס לחייו ואמרו: "ומה עלינו לספר למלך על אודותיך, זנון?".

"לא כלום", השיב להם, "מלבד שישנו איש זקן באתונה שיכול לשתוק בשעת משתה".

"על הפטפטנות", פלוטרכוס.