דבר ראשון קשה לי להגדיר את עמונה 'על סף פינוי מתמיד' אבל זה לא עקרוני אז נניח לזה. וזה מה שכן עקרוני:
1. לרוב האנשים יש אידיאלים בחיים. יש מי שהדבר שהכי חשוב לו בעולם זה כסף, והוא מוכן בשביל זה לדפוק את הילדים, יש מי שמעדיף את התדמית החברתית או יופי, יש מי שחשוב לו נתינה, או הפצת תורה, או, שומו שמיים: ארץ ישראל.
2. בהנחה שאתה חי במדינת ישראל, אתה דופק את הילדים שלך על חשבון האידיאלים, כלומר: אתה מעדיף להעלות פי כמה וכמה את הסיכוי שלהם להיפגע ממחבל מאשר להגר ללפלנד, נניח.
למה? כי יש עקרונות שאתה מאמין שהם חשובים יותר, אולי ארץ ישראל ואולי חברה יהודית ואולי חינוך מסוים, ואולי רק למנוע התבוללות. אין לי מושג, זה אתה בחרת לחיות פה.
3. וכאן מגיעה המסקנה: הכל שאלה של מינונים. עד כמה אתה מוכן ללכת רחוק עם האידיאלים? מה חשוב לך יותר, הילדים או האמת?
כמובן שאין כאן תשובה חד משמעית וצריך לדון כל מקרה לגופו.
4. צריך להפריד בין מטה ה''מאבק'' של עמונה לבין הציבור שהיה בפינוי עצמו. למה? ככה:
א. מבחינת עמונה, ברגע שהם חתמו על הסכם זה טיפשי להיאבק פיזית. ההסכם היה ויתור מוחלט על האידיאל של ארץ ישראל, ובחירה באידיאל של בית ופיצויים ושיקום של המשפחה. שזה די מגוחך בהתחשב במקום שבו הם בחרו לגור, אבל אם ויתרת על האידיאל אז אין לך מה לעשות הצגה כאילו לא וויתרת עליו.
ב. עכשיו, מבחינת הציבור שהיה בפינוי עצמו, הם היו שם כדי למחות על ההרס, למחות על הבחירה ה'שגויה' לדעתם (וגם לדעתי) בחיים הפרטיים על פני החיים הלאומיים. למחות על החוק הלא חוקי שטוען שעם ישראל הוא לא בעל הבית בארץ ישראל.
ג. וכאן אנחנו נכנסים לעניין של חוק - לא חוק:
מה המטרה של חוק? - לשמור על הסדר הציבורי.
למה אנשים שומרים על החוק? - כי הם מבינים שסדר ציבורי זה דבר חשוב בעולם שבו יש עוד אנשים חוץ מהם.
מי קובע את החוק ולמה דווקא הוא? - זה כבר נושא לפרק אחר (שבו אנחנו מבינים שמוסר אנושי הוא לא מוסרי וחוק אנושי הוא טיפשי ורק הקב''ה והתורה וכו' וכו'. כמו שאמרתי, בפרק אחר.)
טוב, אז יש חוק מצוין שלפיו אסור לאדם אחד להשתלט על אדמה ששייכת לאדם אחר. אחלה חוק, נכון? (אני לא רוצה שתבנה את המחסן שלך בגינה שלי.) זה חוק מובן ופשוט וברור.
איפה מתחילה הבעיה? במקום שבו החוק לא אומר "בנית בית בשטח שלי ולכן תצטרך להתפנות/ לשלם לי פיצויים/ להיות הגנן שלי במשך חמש שנים, אחרת לא יהיה פה סדר ציבורי" (לדוג': פתח תקווה, תל אביב),
אלא הוא אומר ''יהודי בנה בית על אדמה שלא שייכת לעם ישראל, ולכן הוא יצטרך להתפנות." (לדוג': עמונה, בית אל)
מישהו חושב שפתח תקווה לא שייכת לעם ישראל? לא.
מישהו חושב שעמונה לא שייכת לעם ישראל? כן.
מכאן נובע: אם בנאדם שהתיישב בעמונה יחליט להתפנות מכוח החוק הנזכר לעיל, הוא מסכים עם מה שהחוק אומר, כלומר הוא במעשיו אומר ''האדמה שעליה יושב הבית שלי לא שייכת לעם ישראל, ולכן אני נאלץ להתפנות''.
5. בוא נלך אחורה, למה בכלל להתיישב במקום כזה מלכתחילה? למה לא לנסוע לאוגנדה?
אז זהו, שארץ ישראל שלנו, ואם לא ניקח אחריות אף אחד לא יגיש לנו אותה על מגש של כסף. אם המעפילים לא היו מעפילים הם לא היו מגיעים לפה, ואם החלוצים לא היו נחלצים לא היתה לנו מדינה.
באותה מידה בדיוק, אם אנחנו לא נקים יישובים הם לא יוקמו ואם לא נכבוש את השטחים שלנו הם לא יכבשו. (כלומר הם כן יכבשו אבל מהצד השני.)
לכן אנחנו בונים יישוב חדש וכובשים שטחים ומכריזים שארץ ישראל שלנו וזו עובדה מוגמרת ושיקפצו לנו. מי שרוצה לתת אישורים מוזמן בשמחה, אנחנו לא זזים לשומקום.
6. ועכשיו כשאני חושבת על זה, מרגע שתושבי עמונה חתמו על ההסכם, כל מה שכתבת נכון. כי לחתום על ההסכם זה אומר שארץ ישראל לא שייכת לעם ישראל, ולכן אין שום סיבה לבנות בית בשטח שלא שייך לך או לעבור על החוק ולקחת כסף מהציבור ואין שום הצדקה לשרוט את הילדים ולפרק את המשפחה. מי יתן וזה יהיה ההסכם-על-ארץ-ישראל האחרון.
@חוני המעגל פינות
- לקראת נישואין וזוגיות