בפלא' זה חסום לי....

"חבורת צפרדעים עליזה טיילה לה להנאתה על-יד הביצה. ולפתע - אסון! שתי צפרדעים נפלו הישר לבור עמוק, מלא במים עד חציו. חברותיהן המסורות התגודדו על שפת הבור לטכס עצה כיצד יוכלו לחלצן. אך משראו את עומק הבור, המסקנה הייתה אחת: אפילו לצפרדעים מיומנות שכמותן, אין שום סיכוי שבעולם לנתר החוצה. ובעצם, בזאת נחרץ גורלן.
החברות ברוב טובן, הודיעו חגיגית לטובעות המסכנות את מסקנת וועד ההצלה. "אל לכן להתאמץ, יקירות. גם אל נא תנסו. חבל על הכוחות, נוחו בשלום. תיכף, וודאי תטבעו".
הצפרדעים האומללות כלל לא חשבו להתייחס לדברי חברותיהן. כשחייהן תלויים להן מנגד, ניסו הן בכל כוחן לקפוץ ולנתר שוב ושוב. אולי יצליחו, אולי יקרה הנס.
החברות מלמעלה, בראותן את מאמציהן של השתיים, החלו בקריאות וצעקות תוך תנועות ידיים נמרצות: ״אין סיכוי! אין סיכוי! לא תצליחו! לא תצליחו!"
אחת הצפרדעים בשמעה את הצעקות, החלה לחלחל בה אט אט ההכרה, שזהו זה, אפסה כל תקוה, ואכן אין בכוחותיה לצאת מן הבור. פסקה הצפרדע העייפה ממאמציה, ולאחר זמן קצר טבעה לה למוות.
חברתה היתה דווקא נחושה. היא התעלמה כליל מהקריאות המיאשות, והמשיכה במרץ לקפוץ עוד ועוד, עד שלפתע - הופ! היא מצאה עצמה מחוץ לבור.

ניגשו אליה כולן בהתפעלות עצומה. איך זה לא הרמת ידיים? איך לא אבדת תקווה למרות צעקותנו המייאשות?!
בשפת הסימנים ובתנועות ידיים הסבירה הצפרדע הניצולה, שהיא כלל איננה שומעת. היא חירשת! לתומה חשבה, שצעקותיהם וניפופי הידיים היו דווקא קריאות עידוד."

המשל העממי המפורסם הזה, מהווה מסר רב עוצמה לכל אדם באשר הוא כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו ובפרט עבור מחנך, מורה והורה כלפי תלמידיו / ילדיו.

זה הרי ברור ללא ספק שהיה בכחן של שתי הצפרדעים לצאת מן הבור. והראיה, שאחת מהן אכן יצאה. המילים! המילים המייאשות הן אלו שחדרו למוחה של הטובעת וגרמו לטביעתה. כשכולן מסביב שידרו לה שאיננה מסוגלת, איננה יכולה, היא פשוט לא יכלה. והניצולה, יתכן שהיתה טובעת גם היא, אילולי ׳קריאות העידוד׳ שנסכו בה תקווה ואמונה חזקה שהיא אכן יכולה, והיא הצליחה וניצלה.
מסרים עוצמתיים והרי-גורל מסוג כזה מקבלים יתר עוצמה ויסוד מוצק כשמוצאים אותם בהררי קודש.

ישנו סיפור נפלא בגמרא (סנהדרין מא,ב): רב כהנא ורב ספרא למדו את מסכת סנהדרין אצל רבה. פגש בהם רמי בר חמא ובקשם לחזור בפניו איזה חידוש מעניין בסנהדרין, באמרו - ודאי שמעתם הרבה חידושים מאדם גדול כרבה! אכן, הם ענו, מה בכלל היינו יודעים לומר בסנהדרין אילולי למדנו אצל אדם גדול כל-כך. ומה קשה לך? ויענם שקשה לו מה שכתוב במשנה שיש חילוק דינים בין חקירות לבדיקות, והרי שניהם הם מדאורייתא? ויענוהו מיד תשובה חזקה ורהוטה. אמר להם רמי בר חמי בהתפעלות ״אי הכי אמריתו בה, טובא אמריתו בה!״ אם כל-כך טוב עניתם, ודאי יש לכם הרבה חידושים טובים לומר! אמרו לו רב כהנא ורב ספרא - ״מטיבותא דמר, אמרינן בהו טובא. מנזיהותא דמר לא אמרינן בה ולא חדא״ מחמת שאתה טוב ועניו ומודה לנו אנו אומרים בה הרבה, ואם היית רוצה להתריס בנו ולהקשות לא היינו יודעים נגדך כלום! (רש"י)

רב כהנא ורב ספרא! תלמידי חכמים עצומים! אמוראים! מה הם אומרים? בגלל שאתה טוב כלפינו, מהיחס החיובי שלך אלינו, הצלחנו לתת לך תשובה רהוטה על שאלתך. אך אם היית קנתרן, אם היית מקשה עלינו ומקניט אותנו בשאלותיך על מנת להכשילנו, לא היינו יודעים לענות לך אף תשובה!

בהתפעלות ״אי הכי אמריתו בה, טובא אמריתו בה!״ אם כל-כך טוב עניתם, ודאי יש לכם הרבה חידושים טובים לומר! אמרו לו רב כהנא ורב ספרא - ״מטיבותא דמר, אמרינן בהו טובא. מנזיהותא דמר לא אמרינן בה ולא חדא״ מחמת שאתה טוב ועניו ומודה לנו אנו אומרים בה הרבה, ואם היית רוצה להתריס בנו ולהקשות לא היינו יודעים נגדך כלום! (רש"י)
רב כהנא ורב ספרא! תלמידי חכמים עצומים! אמוראים! מה הם אומרים? בגלל שאתה טוב כלפינו, מהיחס החיובי שלך אלינו, הצלחנו לתת לך תשובה רהוטה על שאלתך. אך אם היית קנתרן, אם היית מקשה עלינו ומקניט אותנו בשאלותיך על מנת להכשילנו, לא היינו יודעים לענות לך אף תשובה!
•••
ישנו מכתב נפלא מהרבי הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש, המסביר באריכות את הגורם העיקרי לכך שישנם המוני אנשים המחשיבים את עצמם לאנשים פשוטים וחסרי כשרון לימודי. זאת, למרות שבתחומים אחרים בחיים אנו רואים שהם דוקא כן בעלי שכל והבנה. זה יכול להיות תלמיד צעיר וחכם שמשום-מה לא מצליח בלימודיו. או איש מבוגר שכבר מזמן התייאש מללמוד אחרי שפספס את שנות ילדותו. או במקביל גם לאנשים שהם כן למדנים אבל על חלקים מסויימים בתורה הם מרגישים שזה לא בשבילם.

סיבה הראשונה היא: יאוש!
אדם שאיננו מאמין כי הוא מסוגל להבין את החומר הנלמד ואומר לעצמו למשל ״גמרא אף-פעם לא אבין״, לא יעזרו לו כל מאמציו ושקידותיו, הוא פשוט לא יבין ולא יצליח! גם אם הוא רוצה באמת, והרי אין דבר העומד בפני הרצון כידוע, מסתבר שלא די בכח הרצון בלבד. דבר ראשון הוא צריך לדעת ברור שהוא אכן מסוגל ויכול! ועובדה - יש לו מוח בקודקודו בעסקיו, עבודתו, ובכל דבר אחר.

הסיבה השניה לכישלון: חוסר ההרגל!
בדיוק כמו אדם השוכב תקופה ארוכה עם גבס ברגלו. אחרי הסרת הגבס הוא מנסה ללכת ללא הצלחה ונופל שוב ושוב. למרות כל זאת הוא כמובן לא מתייאש, כי הוא הרי יודע ברור שהרגל שלו בריאה לחלוטין, רק שהיא ״נרדמה״ וצריך לאט לאט, ולא ביום אחד, להרגילה ללכת שוב.
כך ממש עם ה״מוח״. כשהוא שכב זמן רב ללא תנועה עיונית הוא פשוט ״נרדם״, וכעת יש צורך להרגילו לפעילות ותנועה לימודיים. יש צורך ב״פיזיותרפיה מוחית״. וכמו בכל אבר ״רדום״ זה לוקח זמן. אבל, בפעילות מתמדת ומסודרת, אט אט הוא יתחיל לנוע בחופשיות והאדם יגלה פתאום כמה אכן הוא מסוגל להבין דברי שכל עיוניים. וככל שישקוד ויאמן את המוח יותר הוא גם יהפוך למיומן ומלומד יותר ויותר.

וכאשר אדם שוקד ומתחיל להצליח, האמונה ביכלתו מתחזקת, וממילא שקידתו וכן הלאה. וגלגל חיובי זה מתחזק והולך.
ורואים במוחש - מסיים הרבי - שהמוני אנשים שאכן התעסקו בלימוד מסודר ועקבי, הפכו עם הזמן מאנשים פשוטים ללמדנים!

האמת שזה קצת הפוך מהרעיון שלי

אני רציתי לדבר על זה שיתרו שמע ובא להצטרף
ויצחק שמע ובא להלחם...

שניהם שמעו - וכל אחד פרש אחרת
יש לזה הרבה מקורות וכו' אבל צריך סיפור...

של סימנים
וגם יש את הסיפור של ההתפקרות של אותו האיש.


הסימון - שלא הבין את הרב שלו נכון...


אני אשמח לראות את הרעיון שלך לכשייצא בע''ה.



בהצלחה!

"אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא דחיקא להו מילתא טובא אמרי ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין (דברים טו, ד) אפס כי לא יהיה בך אביון אזלו אותבי תותי גודא רעיעא הוו קא כרכי ריפתא אתו תרי מלאכי השרת שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע אמר ליה ר' יוחנן לאילפא שמע מר מידי אמר ליה לא אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן אמרו לו אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר" (בבלי תענית כא ע"א)

 

 

זה לא בדיוק עונה על הדרישות שלך כי לפי הסיפור אילפא לא ממש "שמע".

שזה בדיוק הנקודה שאילםא לא רצה לשמוע,
שכן אם זה ר' יוחנן - למה לא אמר ה'קול' ר' יוחנן?
אלא דר' יוחנן כל הזמן היה בהתלבטות האם בצעד שהוא עושה נכון או שהוא טועה וחיפש לשמוע, אבל אילפא לא פתח את האוזן ולכן לא שמע.

אבל זה לא שבהכרח היה פה איזה קול מלמעלה, אלא שזאת דרך יפה לתאר את הרהורי ליבם.

לא יודעת אם אמיתי..
מסופר על אבא שהבן שלו שלח לו מכתב אבל האבא לא יודע לקרוא אז ביקש ממשהו לקרוא בשבילו. בפעם הראשונה מישהו עצבני קרא לו ולכן האבא לא נענה למה שהבן ביקש.. בפעם הבאה מישהו אחר קרא לו והאבא התייחס יפה יותר.. בקיצור לא מצאתי באינטרנט אולי משהו יכיר כאן.