גם אם מלחמת לבנון השנייה, על כל מחדליה ושיאיה, גולשת אט אט אל ההיסטוריה הלאומית, סגן מ. אינו מסוגל לשכוח את רגעי החושך שבה, כמו גם את רגעי האור.

וכך הוא מספר :

לאחר שבועיים של קרבות כמעט פנים אל פנים, של פקודות הפכפכות; ציוד-קרבי לקוי ולא שמיש; רעב, רעב ממש; עייפות נוראה, פיזית ונפשית; וקשָה מכל - בועת השתיקה בה התעטפנו. היה לנו ברור: עכשיו לא מדברים. אחרי המלחמה. כן, אחרי המלחמה נפתח את הכל, שיידעו את האמת.

ואז - נחתה הבשורה: יום חופשה!

לכל הרוחות, מה אפשר לעשות ביום אחד?

הלומי קרב, רעבים, מותשים עד כְּלות, מטונפים, לאן בדיוק נלך?

ל'מגדל אור' ב'מגדל העמק', אמרו לנו.

מגדל העמק? מגדל אור? מה זה - בדיחה?

חוץ מזה, מי זה הרב הזה - גרוסמן - שהזמין יותר מעשרה אוטובוסים להסיע אותנו אליו למגדל העמק?

יודעי דבר נזכרים: זה הוא! "הרב של הדיסקוטקים!" זה שמחזק את הנוער; שמחזיר בתשובה בכפית קטנה, שלא תרגיש חלילה... הגורו של העולם התחתון. איך הם אומרים עליו: "הוא - בסדר הוא! אחד משלנו. החברה נותנים לו את כל הרספקט בעולם!"

אז לא הבנו, אבל היום אני יודע שבביקור שערך הרב גרוסמן בירושלים, הוא שמע באקראי על גדוד הצנחנים שמחפש "בית ליום אחד", ומיד הציע את עצמו. "מה הבעיה?" שאל, "600 חיילים? רק שיבואו! וודאי שיש אצלנו מקום!"

***

600 החיילים שירדו מהאוטובוסים לא האמינו למראה עיניהם: עומד לו ברחבה יהודי נשוא פנים, פאות מסולסלות ארוכות וחיוך כובש, שבטח הולך לשאול אותם: "נו, בחורים, הנחתם תפילין הבוקר? ו"שחרית" כבר התפללתם? אם לא - - "

"חברה!" הדהדו מילותיו של הרב; "חברה, אני מציע שדבר ראשון תקפצו לבריכה להתרענן. בינתיים נכין לכם משהו לאכול..."

פאטה מורגנה? חזיון תעתועים?

מוסיקה חרישית הבאה מכל מקום; מים זורמים, ירוק מסביב; ופתאום - על השולחנות הערוכים: אבטיח קר, עוגות, שתייה; והם מביאים עוד ועוד: גבינות, ירקות, לחמניות טריות... אלוקים - האם כל זה אמיתי?

אמיתי! אמיתי! אני ממשש את ערימת הלבנים שהונחה כך בשקט, כאילו במקרה: 600 גופיות ותחתונים חדשים, בוהקים, הצוהלים לקראתנו: "נו כבר, תצאו מהבריכה, תתלבשו, תאכלו משהו..." הרב גרוסמן יושב איתנו ומפטיר בלשונו העממית: "תעשו חיים חברה! תעשו חיים! בערב אני מכין לכם את המופע של החיים שלכם, משהו שעוד לא ראיתם!"

דמותו של אברהם אבינו עולה בדמיוני. אברהם העומד אישית ומשמש את שלושת אורחיו, ללא שמץ התנשאות; בטבעיות גמורה, מכבד אותם ודואג לכל מחסורם. הוא רואה בזה תפקיד של חסד המובן מאליו; שליחות של מצווה שנפלה לידו; מצוות הכנסת אורחים ואהבת הבריות, אותה הפך לאבן הראשה בבניין חייו...

כזה בדיוק הוא גם הרב גרוסמן: אוהב את כולם, ומקבל את כולם - כמות שהם - עם כל הלב והנשמה עד לבלי הכיל.

"תגידו חברה", אמר לנו אחר כך, "שמעתי שחסרים לכם פריטי ציוד אישי. תעשו לי טובה, הנה דף ועפרון, פשוט תרשמו כל מה שחסר לכם, ותשאירו את הרשימה כאן על השולחן."

מאוחר יותר נטל את הרשימה ונעלם.

וכמו באגדות של הפיות הטובות - כשהתעוררנו בבוקר - לא האמנו למראה עינינו: הררי ציוד אישי, של כל מה שאיווינו ונזדקקנו לו - ופתק קטנטן שצורף:

"לחיילים היקרים שלי - מכל הלב!"

ב-60 אלף דולר, קנה הרב גרוסמן עוד באותו ערב: אפודים קראמיים, משקפות לראיית לילה, קסדות, מימיות, גרביים, מברשות שיניים, ומה לא...

ארוחת הערב ותוכנית הבידור שהבטיח לנו הרב, אכן היו מעבר לדמיוננו, יותר מכל מה שיכולנו לצפות. ולישון סוף סוף בחדרים ממוזגים, על מיטות מוצעות בסדינים לבנים, מה עוד יכול הבן-אדם לבקש?

אות בספר התורה

מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, ביקש יהודי מצרפת לתרום ספר תורה לבית המדרש 'מגדל אור'. נהוג שאת האותיות האחרונות בספר התורה כותבים במעמד מיוחד, ואחר כך מלווים אותו להיכלו תחת חופה, בשירה, ריקודים ולפידים בוערים. מסיבה כלשהי - החליט אז הרב גרוסמן לדחות את האירוע.

'זה הזמן הנכון!' הרהר הרב. 'היום נשתתף כולנו בסיום כתיבת האותיות ובהכנסת ספר התורה להיכל הקודש.' הוא דאג שכל הנדרש לטקס יוכן לשעות הצהרים המוקדמות.

אותיות הפרקים האחרונים בספר התורה כבר שורטטו, אך עדיין לא מולאו. כשספר התורה המפואר מונח על השולחן, ולידו עט-סופרים ודיו, פנה אלינו הרב:

"קדושים שלי! אני עומד לזכות אתכם במצוות קודש, שהיא בגדר חלום של פעם בחיים. כל אחד ואחד מכם יכתוב (ימלא) אות בספר התורה. תוך כדי שאתם עוסקים במלאכת הקודש - יתפלל כל אחד את תפילת ליבו, ויבקש מהשם שזכות האות הנכתבת על-ידו תעמוד לו, וניצוצות הקודש היוצאים מאותיות הקודש ומתפזרים סביב, ייצרו חומת מגן שתשמור עליו - על כולכם - ותחזיר אתכם הביתה בשלום."

אותם רגעים היו המרגשים ביותר בחיי. רועדים מעוצמת החוויה, עדיין לא מאמינים, החזקנו בשולי ספר התורה כשלבנו הולם כתוף טאם-טאם. דממת עולם הייתה מסביב. אחד אחד טבלנו את ציפורן העט בדיו וכתבנו אות בספר התורה.

למתבונן מהצד היה זה מחזה עוצר נשימה: תחושת רוממות, התעלות רוחנית, התבטלות כל החושים. היה נדמה שאפילו נהר הסמבטיון הגועש-רועש תמיד - שקט פתאום. הַס נפל על העולם. מיתרי הלב ניגנו והדמעות נגרו חופשי-חופשי על לחיי הבחורים.

- "אמא!" בכה חייל לתוך הפלאפון, "את לא תאמיני מה עשיתי! כתבתי אות בספר תורה! אמא - את שם? את שומעת?! אני, שלא יודע מה בין יום חול לשבת; שלא ראיתי ציצית מימיי, אני כתבתי אות בספר התורה! אני לא מאמין... אני לא מאמין..."

בתום הכתיבה התחיל הטקס. בראש התהלוכה - מכונית מקושטת בעשרות שרשרות חשמל צבעוניות, וכתר של אורות מנצנצים סב על צירו מעליה. לאחריה - צעדו מחזיקי החופה היפהפייה והמוארת גם היא בשלל צבעים, כשבתוכה רוקדים ומפזזים המחזיקים בספר התורה - שנעטף בבגדי שש וארגמן וכתר כסף בראשו.

600 החיילים, ואלפי אלפי תושבי העיר, צעדו-רקדו בתהלוכה, כשרמקול מלווה אותם: "תורת ה' תמימה משיבת נפש"; "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

בתום הטקס נישק הרב כל חייל וחייל, תוך שהוא תוקע לידו מחצית השקל. "שלוחי מצווה אינן ניזוקין", הפטיר הרב. "כשתחזרו, אי"ה בריאים ושלמים, תמלאו שליחות זו שאני מטיל עליכם, ותתנו כסף זה לצדקה..."

***

הלילה ירד. שנים עשר אוטובוסים עומדים לפלס דרכם צפונה אל פסגות הגליל. שעה ארוכה עמד שם הרב ובכה מהתרגשות. "זה קידוש ה' אדיר! אדיר!"

ואז, לפתע, עצם את עיניו, הרים ידיו כלפי שמיא. קדושה עילאית, מזוככת, אפפה אותו. חזון שלא מעלמא הדין שרה עליו:

"דעו לכם בניי היקרים," רעד קולו, "שבזכות "שמע ישראל" שקראתם, בזכות התפילין שהנחתם, בזכות האות בספר התורה שכתבתם, ובזכות היותכם שליחי מצווה - - מבטיח אני לכם שכולכם, כ-ו-ל-כ-ם תחזרו אי"ה בריאים ושלמים. אף אחד מכם לא ייפצע ולא ייהרג..."

ניבא ולא ידע שניבא.

"וכעת מבקש אני מכם הבטחה. הבטיחו לי שכשהמלחמה הנוראה הזאת תסתיים, המקום הראשון אליו תבואו - לפני הבית, לפני האישה והילדים - יהיה לכאן, לרחבת בית המדרש של 'מגדל אור'. פה ניפגש כולנו, ומכאן נודה לקב"ה. אחר כך תיסעו לבתיכם."

במלים אלה נפרדה שיירת האוטובוסים ממגדל העמק, ויצאה לדרכה צפונה, כשאפלת לילה סמיכה עוטפת אותה מכל עבר. חשכה כבדה מסביב. אך מרחוק, מלווה אותה אור נגוהות - של חום, אהבה ואנושיות אין קץ. אורו של 'מגדל אור' - המרכז החינוכי פדגוגי שהקים הרב גרוסמן במגדל העמק.

אהבת אין קץ

חלפו שבועיים. המלחמה הסתיימה. ב-2 בלילה צלצל הטלפון של הרב: "ברכתך התקיימה. צדיק גזר והקב"ה קיים. כולנו בריאים ושלמים. אנחנו בדרך אליך..."

הרב העיר את כל צוות המטבח. "מַהֲרו! ערכו שולחנות! ילדיי חזרו! תזמורת! הזמינו גם תזמורת!"

- תזמורת? האם המשיח הגיע?

600 חיילי הגדוד, שׂבֵעֵי-קרבות, לוחמים עזי נפש, ירדו מהאוטובוסים ברחבת מגדל אור. תזמורת מחרישת אוזניים קבלה את פניהם ב"ברוכים אתם לה' ". במרכז הרחבה, כשהשמחה במעון נפשו ופניו קורנות מאושר, עמד הרב גרוסמן.

ואז זה קרה. בבת אחת החלה ריצה מטורפת לכיוון הרב. מי ישיג ראשון. מי יחבק, מי ינשק, מי ישים את ראשו קודם על כתפו של הרב, ויחוש את דמעות הגיל הלוהטות הניגרות בלי בושה על פניו. כולם נכבשו בשמחה שעלתה על גדותיה.

הם ישבו שם כולם, כל אותו הלילה, וסיפרו לרב גרוסמן את מסכת הניסים שקרתה להם, איך נס רדף נס והם ניצלו כולם. "ישתבח שמו!" לחשו שפתי הרב שוב ושוב.

אחד החיילים, קיבוצניק, עורך-דין במקצועו, סיפר איך לילה אחד, ישבו צפופים בתוך מבנה ריק, בחשיכה מוחלטת, לבל יתגלו, כשפתאום אחד החיילים, בטעות, הדליק סיגריה, והאור הפתאומי גילה לאויב את מחבואם.

מהחלון יכלו לראות את הטיל שטס לעברם. עוד שנייה וכולם מתרסקים. עוד שנייה אחת... ופתאום - מאי שם, מהשמים או מהגבעה הסמוכה, הופיעו בדהרה צמד סוסים פראיים וזינקו היישר לתוך מסלול הטיל, ואיש מהחיילים לא נפגע...

בתום סעודת ההודיה ולאחר ברכת הגומל שבירכו כולם בהתרגשות ובכוונה - פרצו בשירה ובריקודים - כאילו לא היה אתמול, כאילו אין מחר - והרב גרוסמן מפזז ומכרכר במרכז המעגל בעיניים עצומות, ופיו כל העת ממלמל תודה אין קץ לשומר ישראל.

עד היום שומר הרב גרוסמן קשר עם חיילי הגדוד. הוא פשוט הפך את 600 חיילי הגדוד לחלק מהמשפחה שלו...