מה אתם אומרים על פייסבוק

לפני כחודש החלטתי להיגמל מפייסבוק. די, נגמר לי הכוח. הגעתי לנקודת המיאוס. נמאס לי מפייסבוק, נמאס לי מעצמי בפייסבוק. הבנתי שיש לי בעיה. אני מבלה יותר מדי זמן בפנים. אני רוצה החוצה. התמכרתי להמולה הפייסבוקית עד שהיא הפכה לרעש בלתי נסבל. טרראם אחד גדול של דעות נחרצות, שברי עובדות וכל מיני שקרים שאנשים מספרים לעצמם ולאחרים. אני לא באמת צריך את זה.

הצטרפתי לפייסבוק בשנת 2007. לא ידעתי למה אני נכנס. זה כמו לאמץ גור כלבים ולגלות שהוא הפך לדרקון רושף אש. עם השנים נשאבתי פנימה בלי ששמתי לב. נולד לי ילד. היו הרבה שעות מתות. מצאתי את עצמי שוקע לתוך הניוז־פיד, ממולל אותו באצבעותי, בוהה בו, חי אותו. כתבתי פוסטים, הגבתי לאחרים. פייסבוק תמיד יהיה מעניין יותר מהחיים האמיתיים. הוא מעניק תחושה כוזבת של התרחשות. מישהו כתב משהו לפני דקה. לפני דקתיים. פירסם פוסט של 50 מילה וכתב "זהירות, חפירה". איך אפשר לפספס את זה? אתה לומד שאפשר. הפיד ממילא חושב אותו דבר. אנשים נהנים להסכים זה עם זה. ללטף זה לזה את האגו. זה עושה להם נעים. עד שהנעימוּת הופכת לגועל.

עכשיו איך יוצאים מזה? את פייסבוק צריך לעזוב כמו שמסירים פלסטר מהזרוע — באיבחה אחת וללא רחמים. אבל אני אדם חלש. אני פשוט לא מסוגל. אז צימצמתי את נוכחותי בפייסבוק למינימום האפשרי. פעם בשבוע. אני מפרסם לינק לטור שלי ובורח מהר. במקביל מחקתי את פייסבוק מהטלפון שלי, כדי שלא אתפתה לגלוש באמצע הלילה, כשאף אחד לא רואה. הורדתי גם אפליקציה בשם SelfControl. היא מיועדת לאנשים שלא יכולים לשלוט בעצמם וחוסמת את פייסבוק למשך הזמן שאתה קובע לה, עד 24 שעות ברציפות. בכל יום אני מתעורר בבוקר ומפעיל מחדש את החסימה. אני מאשרר את הסירוב שלי. אני בוחר לא להיות שם. לא יהי חלקי עמכם!

אני נאבק כמו שנרקומן נאבק. יש ימים קשים יותר, יש ימים קלים יותר, אבל הגוף לאט לאט מתנקה מהרעל. פייסבוק הרעילה אותי. זה מקום נחמד, כל עוד הוא נחמד. החכמתי, קראתי טקסטים מצוינים שלא יכולים להתפרסם בשום מקום אחר, הכרתי אנשים שנונים, מקוריים, מצחיקים, מעולים, חלקם פגיעים ורגישים. נפתח לי המוח בהמון נושאים. נחשפתי לפוליטיקה אחרת. אבל, בשבילי, זה נגמר. הטובים עדיין שם אבל הרעים מנצחים.

בפייסבוק פגשתי את ההתנהגויות האנושיות הכי נלוזות, הכי עלובות, הכי נפסדות. תכונות רעות לא נעלמות באינטרנט. הן מוגדלות פי כמה. נוכחתי לדעת עד כמה אנשים הם הפכפכים וצבועים; כיצד הם משתמשים בפלטפורמה הזאת כדי להסוות את עצמם. מסתתרים מאחורי נימוקים אידיאולוגיים, בזמן שהם סוגרים חשבונות ומנסים להגדיל לעצמם את האגו. נאבקים על יוקרה ומעמד. איך אמר פעם אדם ברוך המנוח — האחד משתין דרך הקטן של השני. פייסבוק זה מקום שבו שתן הופך לזהב.

רק בפייסבוק אנשים עושים לייקים לפוסט שמביע דעה אחת, ואחר כך לפוסט שמביע את הדעה ההפוכה; רק בפייסבוק אנשים מביעים עמדה פומבית עיקשת, בלתי מתפשרת, קנאית ממש, ואחר כך יוצרים איתך קשר בצ'ט הפרטי וחוזרים בהם מכל מה שכתבו; רק בפייסבוק אנשים מפיצים שקרים איומים כאילו שמדובר באמיתות מדעיות; רק בפייסבוק יד מלטפת הופכת תוך שנייה לסכין משוננת ובחזרה; רק בפייסבוק אנשים בונים לעצמם ישות וירטואלית שבינה לבין המציאות אין שום קשר — ראיתי בפייסבוק את הפחדנים הכי גדולים מתנפחים כמו טווסים; את מעמידי הפנים הטהרנים שדורשים דרישות מוסריות מפליגות. מה אכפת להם? אף אחד לא בוחן אותם בזכוכית מגדלת. הם צופים מהצד. הם יכולים לדרוש מה שבא להם. לפטפוט אין מחיר.

פייסבוק אשמה כי היא העניקה כוח מפליג למילה הכתובה. רוב האנשים לא יודעים מה לעשות עם הכוח הזה. הם לא כותבים במקצועם או אפילו כתחביב. אף אחד לא הכין אותם לזה. טקסט הוא לא הסביבה הטבעית שלהם. הם מתבלבלים ולא יודעים מה לעשות, אז הם מאבדים את הצפון. כל משפט נקרא ונכתב בחוּמרה בהולה, קרתנית, אנאלית, ללא חוש מידה או חוש הומור. פוליטיקה הופכת להיות זירה של זעם קדוש וחלול.

הטקסט הפייסבוקי מזמין שני סוגים של תגובה: או הסכמה גורפת, חנפנית, או התחרפנות אלימה. אנשים לא מתביישים להיות אובססיביים, נקמנים סדרתיים, לכלכנים מקצועיים. טיפוסים מתורבתים מקללים כמו משוגעים. מזנקים מ–0 ל–100 בשתי שניות. הם מתערטלים מכל מה שמקובל. מכל נורמה. הם לא היו מעזים להתנהג ככה פנים מול פנים. הם אומרים דברים ואולי מתחרטים, אבל זה מאוחר מדי. בפייסבוק מתקיים תהליך הדרגתי של דה־הומניזציה. מבני אדם ליוזרים ואז לאובייקטים גמורים. הכל מותר, כי כולנו תמונות פרופיל שטוחות, נטולות היסטוריה, נטולות רגשות. אף אחד לא מסתכל לך בעיניים. למי בכלל אכפת מהעיניים. פעם היו לוחשים באוזן. בפייסבוק לא טורחים ללחוש. הכל נצעק ונזעק ומושלך היישר לתוך הפנים. תן לבן אדם מקלדת תמימה והוא ישתמש בה בתור אגרוף קפוץ. לפני שפייסבוק תרמה לעלייתו של דונלד טראמפ לשלטון, היא השחיתה נפשות של אנשים.

התאבדותו של בועז ארד, התפתיתי להציץ מה אנשים כתבו על הנושא בפייסבוק. טעות גדולה. נזכרתי למה רציתי לברוח מזירת הפשע הזאת. פעם החלוקה היתה ברורה. יש טוקבקיסטים ויש אנשים אמיתיים. הטוקבקיסטים הם מפלצות אנונימיות. אתה אפילו לא יודע במי אתה נלחם. הם מברברים את עצמם לדעת. לא ברור מה המוטיבציה שלהם. היתה איזו טענה שבפייסבוק הכל גלוי ולכן אנשים יידעו להתאפק. זו סברה שהתגלתה כלא נכונה. זהו, כולם טוקבקיסטים. זוכרים את אלה שמכנים אחרים בשם "אספסוף"? הם הצטרפו לעדר.

אותם אנשים שממהרים ל־ה־ז־ד־ע־ז־ע כאשר אנשי ימין קיצוני חוגגים את מותם של מחבלים פלסטינים, הם אלה שקפצו מרוב אושר כאשר בועז ארד התאבד. היו כאלה שכתבו ש"חבל שלא התאבד לפני כן" ואיחלו לו להיאכל על ידי תולעים. כמה שמחה לאיד. איזה כיעור. על מה החגיגה? בן אדם מת. לא משנה מה אתם חושבים עליו או כמה אתם צודקים. שבו בשקט. מה אתם קופצים?

אבל אף אחד לא יושב בשקט בפייסבוק. ואם אפשר לקפוץ, אז קופצים. אם אפשר להתנפל, אז מתנפלים. האחד משלהב את האחר, וההיסטריה והקונפורמיזם שולטים בכל. אלוהים, תן לי את הכוח לא להיות שם יותר.