אינטרנט רימון, מה שטובס באינטרנט 1-800-222-234

באסה.

לפני כחודש החלטתי להיגמל מפייסבוק. די, נגמר לי הכוח. הגעתי לנקודת המיאוס. נמאס לי מפייסבוק, נמאס לי מעצמי בפייסבוק. הבנתי שיש לי בעיה. אני מבלה יותר מדי זמן בפנים. אני רוצה החוצה. התמכרתי להמולה הפייסבוקית עד שהיא הפכה לרעש בלתי נסבל. טרראם אחד גדול של דעות נחרצות, שברי עובדות וכל מיני שקרים שאנשים מספרים לעצמם ולאחרים. אני לא באמת צריך את זה.

הצטרפתי לפייסבוק בשנת 2007. לא ידעתי למה אני נכנס. זה כמו לאמץ גור כלבים ולגלות שהוא הפך לדרקון רושף אש. עם השנים נשאבתי פנימה בלי ששמתי לב. נולד לי ילד. היו הרבה שעות מתות. מצאתי את עצמי שוקע לתוך הניוז־פיד, ממולל אותו באצבעותי, בוהה בו, חי אותו. כתבתי פוסטים, הגבתי לאחרים. פייסבוק תמיד יהיה מעניין יותר מהחיים האמיתיים. הוא מעניק תחושה כוזבת של התרחשות. מישהו כתב משהו לפני דקה. לפני דקתיים. פירסם פוסט של 50 מילה וכתב "זהירות, חפירה". איך אפשר לפספס את זה? אתה לומד שאפשר. הפיד ממילא חושב אותו דבר. אנשים נהנים להסכים זה עם זה. ללטף זה לזה את האגו. זה עושה להם נעים. עד שהנעימוּת הופכת לגועל.

עכשיו איך יוצאים מזה? את פייסבוק צריך לעזוב כמו שמסירים פלסטר מהזרוע — באיבחה אחת וללא רחמים. אבל אני אדם חלש. אני פשוט לא מסוגל. אז צימצמתי את נוכחותי בפייסבוק למינימום האפשרי. פעם בשבוע. אני מפרסם לינק לטור שלי ובורח מהר. במקביל מחקתי את פייסבוק מהטלפון שלי, כדי שלא אתפתה לגלוש באמצע הלילה, כשאף אחד לא רואה. הורדתי גם אפליקציה בשם SelfControl. היא מיועדת לאנשים שלא יכולים לשלוט בעצמם וחוסמת את פייסבוק למשך הזמן שאתה קובע לה, עד 24 שעות ברציפות. בכל יום אני מתעורר בבוקר ומפעיל מחדש את החסימה. אני מאשרר את הסירוב שלי. אני בוחר לא להיות שם. לא יהי חלקי עמכם!

אני נאבק כמו שנרקומן נאבק. יש ימים קשים יותר, יש ימים קלים יותר, אבל הגוף לאט לאט מתנקה מהרעל. פייסבוק הרעילה אותי. זה מקום נחמד, כל עוד הוא נחמד. החכמתי, קראתי טקסטים מצוינים שלא יכולים להתפרסם בשום מקום אחר, הכרתי אנשים שנונים, מקוריים, מצחיקים, מעולים, חלקם פגיעים ורגישים. נפתח לי המוח בהמון נושאים. נחשפתי לפוליטיקה אחרת. אבל, בשבילי, זה נגמר. הטובים עדיין שם אבל הרעים מנצחים.

בפייסבוק פגשתי את ההתנהגויות האנושיות הכי נלוזות, הכי עלובות, הכי נפסדות. תכונות רעות לא נעלמות באינטרנט. הן מוגדלות פי כמה. נוכחתי לדעת עד כמה אנשים הם הפכפכים וצבועים; כיצד הם משתמשים בפלטפורמה הזאת כדי להסוות את עצמם. מסתתרים מאחורי נימוקים אידיאולוגיים, בזמן שהם סוגרים חשבונות ומנסים להגדיל לעצמם את האגו. נאבקים על יוקרה ומעמד. איך אמר פעם אדם ברוך המנוח — האחד משתין דרך הקטן של השני. פייסבוק זה מקום שבו שתן הופך לזהב.

רק בפייסבוק אנשים עושים לייקים לפוסט שמביע דעה אחת, ואחר כך לפוסט שמביע את הדעה ההפוכה; רק בפייסבוק אנשים מביעים עמדה פומבית עיקשת, בלתי מתפשרת, קנאית ממש, ואחר כך יוצרים איתך קשר בצ'ט הפרטי וחוזרים בהם מכל מה שכתבו; רק בפייסבוק אנשים מפיצים שקרים איומים כאילו שמדובר באמיתות מדעיות; רק בפייסבוק יד מלטפת הופכת תוך שנייה לסכין משוננת ובחזרה; רק בפייסבוק אנשים בונים לעצמם ישות וירטואלית שבינה לבין המציאות אין שום קשר — ראיתי בפייסבוק את הפחדנים הכי גדולים מתנפחים כמו טווסים; את מעמידי הפנים הטהרנים שדורשים דרישות מוסריות מפליגות. מה אכפת להם? אף אחד לא בוחן אותם בזכוכית מגדלת. הם צופים מהצד. הם יכולים לדרוש מה שבא להם. לפטפוט אין מחיר.

פייסבוק אשמה כי היא העניקה כוח מפליג למילה הכתובה. רוב האנשים לא יודעים מה לעשות עם הכוח הזה. הם לא כותבים במקצועם או אפילו כתחביב. אף אחד לא הכין אותם לזה. טקסט הוא לא הסביבה הטבעית שלהם. הם מתבלבלים ולא יודעים מה לעשות, אז הם מאבדים את הצפון. כל משפט נקרא ונכתב בחוּמרה בהולה, קרתנית, אנאלית, ללא חוש מידה או חוש הומור. פוליטיקה הופכת להיות זירה של זעם קדוש וחלול.

הטקסט הפייסבוקי מזמין שני סוגים של תגובה: או הסכמה גורפת, חנפנית, או התחרפנות אלימה. אנשים לא מתביישים להיות אובססיביים, נקמנים סדרתיים, לכלכנים מקצועיים. טיפוסים מתורבתים מקללים כמו משוגעים. מזנקים מ–0 ל–100 בשתי שניות. הם מתערטלים מכל מה שמקובל. מכל נורמה. הם לא היו מעזים להתנהג ככה פנים מול פנים. הם אומרים דברים ואולי מתחרטים, אבל זה מאוחר מדי. בפייסבוק מתקיים תהליך הדרגתי של דה־הומניזציה. מבני אדם ליוזרים ואז לאובייקטים גמורים. הכל מותר, כי כולנו תמונות פרופיל שטוחות, נטולות היסטוריה, נטולות רגשות. אף אחד לא מסתכל לך בעיניים. למי בכלל אכפת מהעיניים. פעם היו לוחשים באוזן. בפייסבוק לא טורחים ללחוש. הכל נצעק ונזעק ומושלך היישר לתוך הפנים. תן לבן אדם מקלדת תמימה והוא ישתמש בה בתור אגרוף קפוץ. לפני שפייסבוק תרמה לעלייתו של דונלד טראמפ לשלטון, היא השחיתה נפשות של אנשים.

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים