הם לא ידעו.
הם לא ידעו שהיא מתבוססת בדמעות של עצמה. טובעת בהן. בין הדם לשחור.
הם לא ידעו שהיא רוצה כבר לא להיות שהספיק לה הכל. שהיא גמרה לטעום. והיה לזה טעם מגעיל.
הם לא ידעו שכשהיא פותחת עניים היא לא רואה את העולם. היא ראתה. היא ראתה את עצמה מסתובבת בעולם אחר. היא ראתה רק איך השער שלה זז ברוח. ראתה רק את הגרפיטי שצרחו על הקירות.
הם לא ידעו. היא בזבזה וזה היה מושלם בעיניה.
הם לא ידעו. הם לא ידעו את כל הלילות שבהם היא רעדה בלי להפסיק. את כל הימים שהרגליים הוליכו אותה אל גינות שוממות ובהם היא נשכבה נותנת לעלים לשמוע את הצרחות שלה שיכלו לקרוע לבבות. אם רק היו נותנים לה לב
הם לא ידעו שבלילה ההוא היא שנאה כל כך. שנאה כמו שאף אחד לא שנא. אולי שנאו יותר אולי פחות. אבל היא שנאה. בדיוק על הגבול ההוא. הגבול שבו כבר אין מילים רק חלקי אותיות.
הם לא ידעו שהדאגה קורעת לה את הלב שכבר מילא לא קיים. שהיא רוצה להיות לב בשביל אחרים. לתת להם את מה שאין לה.
הם לא ידעו שכשהיא ישבה שעות וקראה. היא ניסתה לתת לעצמה לברוח. ובמקום זה היא רדפה אחרי עצמה.
הם לא ידעו שהעשן ששרף לה את העניים שרף גם אותה.
הם לא ידעו.
הם לא ידעו שכשהיא רצה לשרותים נוהמת לעצמה בכיות שקטות היא רצתה שיחפשו אותה ויבינו שלעולם לא ימצאו.
הם לא ידעו שהיא גרמה לעצמה -- בלי יכולת להפסיק. שכל הפעמים זה היה אותו שקר. שרדף אותו והיא רק רצתה להגיע לאמת
הם לא ידעו שנתנו לה מתנות בעטיפות של כאב.
הם לא ידעו. את הרצון המקולל שכבר גרם לה לכאב שחצה את כל הכאבים שיביא איתו חיים אחרים. את הרצון שנשאר אצלה. שיצא רק לפעמים. שגרם לאחרים לברוח. שנתן לה את כל הסיבות לא להיות היא. לא להיות מי שהם רוצים. לא להיות .
הם לא ידעו שכשהיא גלגלה על הלשון שלה בשקט קללות. היא צמצמה עניים רק כדי שלדמעות יהיה יותר קשה לרדת. הם לא ידעו. אלפי דברים. הם לא ידעו. כמו שהיא לא יודעת. הם לא ידעו.
הם לא ידעו כלום.
חלקים של שברים ממה שנותר.
הם הכירו את החלק היפה של הירח.
הצד האפל.נעלם.