בדרך כלל זה לאנשים שהיה להם לפני אבל ברמה יחסית נמוכה ובגלל גיל ההתבגרות שיש המון שינויים זה יכול ממש להתפרץ אצלם.
זה יכול לקרות גם מעבר מקום, משהו מפתיע שקרה, טראומה וכו'. ואז זה מגיע ממקום נפשי, בגלל זה יש אפשרות של אבחון דידקטי ופסיכודידקטי.
אדם יכול להיות ברמה מאוד גבוהה בדידקטי, אבל אם הוא יעשה פסיכו דידקטי יכול להיות שניתנו לו הקלות למרות שהוא לא מתקשה במשהו ברור.
הכל יכול להיות.

היום כל אחד שאין לו כוח להתרכז חושב שיש לו הפרעות קשב.

אבל לא, התסמינים מופיעים מגיל מאד קטן. זה חלק מהאבחון, שהתופעות נמצאות מגיל 10 ומטה. אי אפשר לפתח את זה בגיל מבוגר.

מה שאת מדברת עליו זה החמרה של סימפטומים קיימים.
עשית פעם אבחון? אחד הקריטריונים המשמעותיים זה מאיזה גיל יש לך את הסימפטומים.

אצלי אישית זה משהו שתמיד היה קיים והתחזק בדיוק בגלל הדברים שכתבתי למעלה.

אבל כן, בגלל טראומה וכאלה זה בהחלט יכול להתפתח גם לאנשים שאף פעם לא היה להם.
אני אומרת את זה לחלוטין מידיעה ולא מהשערה.
זה פשוט לא מגיע מאותו מקום, יתנו לאותו ילד גם הקלות וכאלה אבל במקביל ישלחו אותו לטיפול רגשי.
הקלות אצלו לדוג' לא יגיעו בגלל שרואים קושי בקריאה אלא בגלל שלילד יש דברים אחרים על הראש וכרגע הוא לא מצליח, באמת לא מצליח להתרכז. הראש שלו לא נמצא בלימודים, הוא נמצא במקומות שונים לגמרי והוא צריך עזרה וזו העזרה כרגע שאפשר לתת לו.
אגב, אצל ילד כזה זה לא משהו קבוע, זה משהו שבדיוק כמו שהוא הגיע ככה הוא יכול ללכת, אבל זה לגמרי קורה.

מטראומה לא מפתחים את זה. אפשר לפתח דברים דומים בתסמינים, אבל לא את זה.

איך אני אסביר לך את זה?
מישהו שתמיד אהב כחול יכול לומר תמיד אהבתי את הצבע הכחול.
מי שלאחרונה התחיל לחבב את הצבע יכול לומר אני אוהב כחול, אבל לא תמיד אהבתי כחול.
(אררר לא יצא טוב)

לא משנה. מה זה משנה בעצם?

ואני מאד בעד לעזור למי שצריך עזרה, אבל כשכל כך הרבה ילדים מזייפים את זה קשה לדעת מי באמת צריך ומי סתם רוצה לנוח.

טראומות יכולות לגרום לתסמינים דומים, אבל זה בעיות נוירולוגיות אחרות, לאו דווקא ADHD.

חיפשתי באינטרנט עכשיו, לא מצאתי שום דבר שקשור לזה.

אני הרבה יותר מאמינה למאמרים ומחקרים שנעשו בנושא ופורסמו על ידי דוקטורים.

סביר להניח שיש להם הפרעות פוסט טראומטיות נוירולוגיות כאלו ואחרות, אבל הן לא ADHD, זה משהו שמתפתח בילדות.

שוב, תראה לי עובדות, לא שמועות וסיפורי סבתא.

תראה, זה לא שיש לי בעיה עם הסיפור שלך, או עם הדיעה שלכם שאפשר לחטוף את זה בגיל מבוגר כמו שפעת.

יש לי בעיה עם הטרנד הזה שכל עצלן ממוצע מחליט שיש לו הפרעות מוחיות ומתרץ בזה את הרצון שלו לקבל הקלות בחיים.

להיות עם ADHD זה לא קל. זה מפריע בתפקוד יומיומי.
זה לא ״קשה לי ללמוד למבחן כי בא לי להיות בפלאפון״.

וסליחה אם העלבתי מישהו.

שוב- תשאלי את המבוגרים. אלה שהיו במלחמה.

 

ממה שאת כותבת יוצא שיש לך בעיה קשה עם הדיעה שלי.

 

אני מסכים שאסור שהעצלות תגרום לבנאדם לחפש לעצמו בעיות.

 

 

 

 

ומכיוון שזה המצב...
אני זוכרת שבבית הספר כל ילדה בכיתה שלי כמעט קיבלה הקלות אחרי שהלכה לאבחון, ובנות צחקו על זה שהן הולכות סתם בשביל ההקלות ובאמת אין להן כלום.
זה שאלון אחרי הכל, אפשר לזייף פה ושם.

אני מאד נגד. אבל אולי זו רק אני.

מכירה אישית אדם שנלחם במלחמת יום כיפור. אין לו שום הפרעות, רק סיוטים בלילה.

וגם אם אתה צודק ויש כאלו, לא סביר אבל נניח-
אין פה זיינוק שעבר טראומות ברמה של מלחמת יום כיפור.

אבל היום את רוב האנשים האלה אבחנו רק בגיל מבוגר.

א. פעם זה היה מאד לא נפוץ ללכת לאבחון. היום, כשזה כבר פחות נורא להיות עם הפרעה נוירולוגית כולם רצים לאבחון.

ב. הם אובחנו בגיל מבוגר- אבל חלק מהאבחון זה לבדוק מאיזה גיל יש לך את הסימפטומים. הם לא היו מקבלים אישור לזה בלי לפחות 5 תסמינים שהופיעו לפני גיל 10.