האש הייתה הפעם אדירה יותר מבעבר.
בוירת במלא עוזה.
ממלאת את כל האופק,
את המציאות כולה.
מקרקעית התהום,
ועד לב השמיים.

גופי ריקד בפנים.
עשן עולה מראשי,
שערי מתלקח.
בגדי נשרפים.
נוזל השומן התת עורי משמש כדלק נוסף.

צורח
המוח חלול
למרות הכאבים העזים.
חושב על קדושת הבורא,
עבורה מוסר את נפשו
הפי את עצמי במודע לתוך האש.

הייתי על ברכיי.
רגלי נאכלו והתפזרו לאפר.
האש האדימה והחווירה חליפות.
תודעתי מתחדדת ומתערפלת.
כמה זמן זה יימשך.
זה לא יימשך לנצח.
למה אני עוד לא נשרף?
למה אני לא מת?
למה אין לזה סוף?