כשאני באוטובוס, אני יכולה לגלות עולמות.
אני יושבת במקום הקבוע שלי. בניגוד לאחרים, הוא לא הכי מקדימה או הכי מאחורה. הוא סתם ככה, באמצע החלון השלישי.
האוטובוס נוסע. הוא דוהר קדימה. אני מביטה מהחלון ויכולה לראות אנשים ברחוב. הולכים לבית הספר, לגן ולעבודה.
בחוץ, על המדרכה צועדות בחבורות בנות-בנות, בגילאי הסמינר. הן עולות את הרחוב בקלילות, כהרגלן.
בצד השני של הרחוב צועדים להם בחורי חמד בדרכם לישיבות. כובע על הראש וחליפה, וספר תחת ידם.
האוטובוס מדלג לו בקלילות. הוא יוצא מהעיר ואני מתרווחת. מהחלון נשקף כעת נוף אחר. תחת בחורי החמד צומחים כעת עצים. הגדר נשארה, כאילו אומרת לי - זה בסדר. העל כרגיל.
בנוף מתחלף מהר. מהר מאוד אני מגיעה לקטע העצוב. שמזכיר לנו שאנו על שפת מדבר.
הרים, הרים של חול. ואף לא פינה אחת ירוקה. יש משהו משחרר בזה. בלראות הרים נישאים ממך ולא נותנים לאף אחד גישה.
האוטובוס ממהר קדימה. מספיק התעכבנו. אך מהר מאוד הוא נאלץ לעצור בשל פקק גדול. טורים טורים של מכוניות, נישאות עד האופק.
לו רק היה מתחיל הפקק עשרים מטרים מאוחר יותר לר היתה לנו בעיה. שמה יש את נתיב התחבורה הציבורית. אך כרגע אנחנו כאן.
אני אוהבת להסתכל על פקקים. אפשר ללמוד ההם כל כך הרבה!
אני תמיד מחלקת את אנשי הפקקים לקטגוריות. יש את אלו הממהרים, אבל שלא יפריעו למישהו מעולם. הם ינסו להגיע למהירות מקסימלית, אבל לעולם לא יצפרו.
יש את אלה שממהרים, והם יעשו הכל כדי להגיע בזמן. יצפרו, ויצפרו שוב, ויתעלמו מהעובדה שמי שמלפניהם לא יכול לעשות יותר מהם.
יש את אלו שלא באמת ממהרים, אבל יקפצו על ההזדמנות לצפור ולעשות רעש ולריב על שטויות.
ויש את ה מתוסבכים. שאני לר מצליחה להבין איזה סוג הם.
הפקק משתחרר וקנינו מתקרבים לרמזור. גם כאן יש התנהגויות שונות. יש כאלו שירוצו קדימה כדי להספיק רמזור ירוק. יד כאלו שיעברו בכל מצב. ויש את אלו שאני אוהבת. שמתקרבים לרמזור לאט לאט ואן בוא ירוק חוצים.
האוטובוס כבר נכנס בשערי ירושלים. נוף חדש. אנשים חדשים.
אווירת השכונה החרדית שהייתי שרויה בה נהפכה פתאום על פיה.
בבת אחת נחתתי לתוך עולם המעשה.
אין זמן לחלום. קדימה,, לעבודה.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם