מה עוד יש לי לכתוב.
אני מתגעגע.
מתגעגע אלייך.
לקול הנעים שמלטף לי באוזניים.
למילים שלך על נייר.
לאותיות כתובות שלנו
מלאות ברגש עדין ומעופף
לרגעים האלה שמעבר לזמן.
ויש בי רצון.
רצון אלייך.
אלייך כמו שאת
עם כל המקומות, החלשים והחזקים
יפים ומלוכלכים. כל הרגשות.
סדר ושריטות.
כנות יפה מכוסה רגבי אדמה.
כזאת צלולה כמו מים
ובוערת כאש בא-לוהיות שבה
ומחכה קלילות וכבדות
נושאת הפכים באוויר








ואולי לא תעני.
כנראה אפילו.
ויש לי גם עצמי. והוא מדהים. והוא זז ומתקדם. ומשתגע בתוהו. ומאיר אותיות. יוצר מצבי א-לוהות
אבל איתך אנחנו אחרת
יצור חדש בלי מילים
קול דממה דקה
שלטבעיות שלה גילוי אינסוף

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת