כשאטלס החזיק את השמים על כתפיו, הוא עשה זאת כי אבא אמר לו לעשות זאת. זה היה לו קשה, אבל אבא אמר.
זה היה הכבוד המשפחתי, להיות מחזיקי השמיים. כל אחיו כבר נשאו אותם, איש בתורו ועכשיו הגיע זמנו, בן הזקונים.
מאז שהיה ילד אמרו לו כמה הוא ילד טוב, שמקשיב לאבא, וכמה הוא דומה לאבא שלו, באף, בעיניים, ואפילו בבלורית השובבה.
זה היה נכון, הוא אהב את אביו, הוא זכר את הטיולים שהיו עושים יחד במורדות ההרים, את הסיפורים לפני השינה על הקרבות עם יצורי השאול ואת ההתרגשות כשאביו קנה לו את החרב הראשונה שלו...
אבל יום אחד אטלס הציץ בשלולית הזיעה שנגרה ממצחו ונקוותה ליד רגלו, והוא לא ראה שם את אביו, זה היה אדם קצת דומה אבל לא אותו צבע עיניים, ולא אותה בלורית.
הדמות שנשקפה אליו היתה של נער צעיר וחסון, עם חצי חיוך חמוץ, שער קצוץ ועיניים בורקות משובבות.
הוא הבין שהמסלול שלו שונה, הוא לא צריך להחזיק את השמיים, הוא אחד כזה שצריך לצאת מהמערה , לכבוש את ההר, לסלול דרך חדשה ולבנות לו עיר משלו.
עיר על פסגה, עם רוחות וריחות משלה.
כזו שאין עוד בשום מקום.
מחשבה חלפה בראשו, "אולי לא? אולי לא עכשיו? ומה יהיה על השמיים?
השמיים יפלו? העולם יקרוס?
העולם יסתדר, אבל מה יהיה על אבא?" הוא ידע שזה ישבור אותו. אביו האמין בו, תמיד. גם כשהיה משתעשע עם חברים בהרפתקאות מסוכנות, אביו היה מזעיף את פניו, ובלילה משחיל חפיסת אמבּרוסיה מתחת לכר.
הרפתקאות זה משו אחד, לעזוב את השמיים זה היה משו אחר. זה כמעט בגידה, כמעט לעבור לצד של הטיטאנים...
הוא קרא לאחיו הרקולס, שבעצם היה גם החבר הכי טוב שלו. לא היו שם סודות, הם דיברו על הכל, ובעיקר על הדברים שאטלס לא אמר לאבא...
אמנם להרקולס כבר היה לו מבצר משלו לא רחוק משם, אישה ועבודה. אבל לא עבר יום בלי שראו אחד את השני. הרקולס היה גדול ממנו בשנה וקצת אבל הרבה יותר חסון, עם כתפיים רחבות ומוצקות, כאלו שיכולות להחזיק שמיים.
הוא ביקש מהרקולס שיחליף אותו, לרגע אחד, כדי שהוא יוכל לסדר את השעון שמתקתק בקצב לא אחיד...
זה היה תירוץ די עלוב, באמת עלוב.
אבל הרקולס הסכים, כי הרקולס הוא היה אח בדם, ואחים כמוהו מבינים צרכים בסיסיים שכאלו, בלי לשאול שאלות...
הרקולס התקרב אליו באיטיות ואטלס בתנועות הססניות מעט העביר את השמיים להרקולס, ושלח לעיניו מבט קצר ועמוק שאמר הכל, על הילדות, הנעורים והחיפוש.
הרקולס היישיר מבט אוהב כדרכו, הנהן ודמעה קטנה זלגה מעינו. העיניים של הרקולס צעקו לו 'בהצלחה', בידיעה שגם במרחקים אטלס ישאר חלק מהם.
אטלס יצא לחפש לו דרך חדשה, עם תרמיל קטן, קצת נקטר, מעט כסף, והמון חום.
זו היתה אש בוערת. אהבה לאביו, למשפחתו ולבית שבו גדל.
הבית שבו התחיל את סלילתו של שביל הזהב...
(@ענבל, זה הסיפור שאמרתי לך אז...)
זה היה הכבוד המשפחתי, להיות מחזיקי השמיים. כל אחיו כבר נשאו אותם, איש בתורו ועכשיו הגיע זמנו, בן הזקונים.
מאז שהיה ילד אמרו לו כמה הוא ילד טוב, שמקשיב לאבא, וכמה הוא דומה לאבא שלו, באף, בעיניים, ואפילו בבלורית השובבה.
זה היה נכון, הוא אהב את אביו, הוא זכר את הטיולים שהיו עושים יחד במורדות ההרים, את הסיפורים לפני השינה על הקרבות עם יצורי השאול ואת ההתרגשות כשאביו קנה לו את החרב הראשונה שלו...
אבל יום אחד אטלס הציץ בשלולית הזיעה שנגרה ממצחו ונקוותה ליד רגלו, והוא לא ראה שם את אביו, זה היה אדם קצת דומה אבל לא אותו צבע עיניים, ולא אותה בלורית.
הדמות שנשקפה אליו היתה של נער צעיר וחסון, עם חצי חיוך חמוץ, שער קצוץ ועיניים בורקות משובבות.
הוא הבין שהמסלול שלו שונה, הוא לא צריך להחזיק את השמיים, הוא אחד כזה שצריך לצאת מהמערה , לכבוש את ההר, לסלול דרך חדשה ולבנות לו עיר משלו.
עיר על פסגה, עם רוחות וריחות משלה.
כזו שאין עוד בשום מקום.
מחשבה חלפה בראשו, "אולי לא? אולי לא עכשיו? ומה יהיה על השמיים?
השמיים יפלו? העולם יקרוס?
העולם יסתדר, אבל מה יהיה על אבא?" הוא ידע שזה ישבור אותו. אביו האמין בו, תמיד. גם כשהיה משתעשע עם חברים בהרפתקאות מסוכנות, אביו היה מזעיף את פניו, ובלילה משחיל חפיסת אמבּרוסיה מתחת לכר.
הרפתקאות זה משו אחד, לעזוב את השמיים זה היה משו אחר. זה כמעט בגידה, כמעט לעבור לצד של הטיטאנים...
הוא קרא לאחיו הרקולס, שבעצם היה גם החבר הכי טוב שלו. לא היו שם סודות, הם דיברו על הכל, ובעיקר על הדברים שאטלס לא אמר לאבא...
אמנם להרקולס כבר היה לו מבצר משלו לא רחוק משם, אישה ועבודה. אבל לא עבר יום בלי שראו אחד את השני. הרקולס היה גדול ממנו בשנה וקצת אבל הרבה יותר חסון, עם כתפיים רחבות ומוצקות, כאלו שיכולות להחזיק שמיים.
הוא ביקש מהרקולס שיחליף אותו, לרגע אחד, כדי שהוא יוכל לסדר את השעון שמתקתק בקצב לא אחיד...
זה היה תירוץ די עלוב, באמת עלוב.
אבל הרקולס הסכים, כי הרקולס הוא היה אח בדם, ואחים כמוהו מבינים צרכים בסיסיים שכאלו, בלי לשאול שאלות...
הרקולס התקרב אליו באיטיות ואטלס בתנועות הססניות מעט העביר את השמיים להרקולס, ושלח לעיניו מבט קצר ועמוק שאמר הכל, על הילדות, הנעורים והחיפוש.
הרקולס היישיר מבט אוהב כדרכו, הנהן ודמעה קטנה זלגה מעינו. העיניים של הרקולס צעקו לו 'בהצלחה', בידיעה שגם במרחקים אטלס ישאר חלק מהם.
אטלס יצא לחפש לו דרך חדשה, עם תרמיל קטן, קצת נקטר, מעט כסף, והמון חום.
זו היתה אש בוערת. אהבה לאביו, למשפחתו ולבית שבו גדל.
הבית שבו התחיל את סלילתו של שביל הזהב...
(@ענבל, זה הסיפור שאמרתי לך אז...)
)
