לא, זה לא מהסיפורים שמסתובבים ברשת. אין זה מהסיפורים המושלמים בצורתן הדדיקטית, אבל זה סיפור אמיתי ששמעתי היום.
ילד אחד למד בבית ספר ממלכתי דתי; כשהוא ללמוד הוא המשיך בלימודיו במקום של דתיים[בכוונה איני כותב אם זה היה ישיבה/חטיבה רגילה/משהו אחר, כי אין זה חשוב או מועיל].
קיצר ביום הראשון היה תפלת ערבית[היה בכל יום, אבל התפילה הזו חשובה]. בבית הספר רוב הילדים היו דופקים על השולחנות בזמן התפילה[כמו שבימינו יש שמוחאים כפיים, יש ש"זורקים" את ידיהם לכל עבר וכו'] אותו ילד היה רגיל להתפלל בקשט, בלי לעשות את הדברים הללו[וזה מתאים גם לשיטת השל"ה שאומר שמי שרוהצ לכוון בתפילה שלא יתנועע וכו' ואם איני טועה המ"ב מביא זאת באחד השיטות לכוונה בתפילה]. בארוחת ערב אחראי[יכול להיות מדריך מורה או מישהו אחר, איני זוכר] אמר[לא המילים המדוייקות] "רוב התלמידים התפללו מאוד יפה היום, עם זאת יש כמה שלא התפללו טוב" ואותו הילד היה הראשון ברשימה.
אותו הילד הזדעזע ממה שאמרו והלך ללמוד אחר כך בתיכון חילוני. כל זה קרה בגלל כמה מילים שמישהו אמר.
צריכים אנו ללמוד מכאן, גם לנו יש המון ילדים כחניכים, לפעמים אנו גם יכולים לגרום לתוצאות הרות אסון כגון אלו[והרבה פעמים אנו מצילים ילדים... אבל זה לא קשור...].
לפני שזועקים על חניך, גם בדיבור מאופק צריכים לחשוב כמה פעמים על המסקנות העלולות לנבוע מאותו דיבור.
צריכים אנו להבין את כוח הדיבור "מוות וחיים ביד הלשון"-ממש!
בזמן הכתיבה נזכרתי שיכול להיות שפגעתי במישהו בתגובה שלי בשירשור המזל טוב[למנהל] ולא שלחתי לו בקשת סליחה במסר אישי, אז אני מבקש סליחה[וגם צריכים, אם איני טועה, לבקש בפני אותם אנשים שמולם פגעת] אולי באמת האצבע הייתה מהירה מדי על ההדק. סילחה.[זה בלי קשר, אבל מתאים לכן כתבתיו פה.]