שולחן וכסאות זה מצוין. שימושי מאד לעוד דברים ויקל עלייך.

את האמבטיה תורידי לרצפה (זה אמבטיה עם מעמד? אם כן תוותרי עליו). אני מקלחת בגיגית על הרצפה והם נכנסים ויוצאים חופשי.

שידה לא צריך, יש מיטה.

נשאר רק לול. הדופן שלו מתכווננת?

האמבטיה היא האמבטיה הרגילה... לא הקטנה של התינוקות... זה להרים אותה כדי שתיכנס ותצא. ב"ה לא יודעת לבד...

שידה כנראה באמת אני אלביש בספה...

והלול- לא, זה לא מתכוונן... אבל אולי נשתדל שבחודש הראשון בע"ה בע"ה כפול מליון שיהיה בקרוב, שבעלי יעלה אותה...

תודה רבה בנות! די נלחצתי מכל העניין כי אני רואה איך ביום יום אני מרימה אותה המון... אבל אין מה לעשות... גם לה יש מה לתרום להבאת האחים הבאים שלה בע"ה... (שתקבל את זה שאמא פחות מרימה עכשיו...)

בע"ה שנזכה לבשורות טובות!

תודה!

נתתן רעיונות טובים, נראה איך ניישם אותם....

בע"ה בשורות טובות לכל המצפות!

שיהיה בהצלחה ובעזרת ה' בשורות טובות!

עכשיו ראיתי שאת עדיין לפני תשובות.. אני לרוב נזהרת ממש רק ביום-יומיים אחרי ההחזרה, ואחר כך מתנהגת די כרגיל.

משתדלת לא להרים לזמן ארוך מדי, אבל לא משתגעת.. בהחלט מרימה לכסא, מהמקלחת וגם קצת כדי להרגיע..

באופן כללי הגישה שלי היא לא להיות הסטרית מזה יותר מדי, ומה שה' רוצה זה מה שיהיה.

ועברתי כבר לא מעט החזרות...

גם ככה כל התרופות האלה והבדיקות מוציאות מהשגרה, אז להשתגע ולחשוב שכל הרמה של הילד שלך יכולה להרוס, זה פשוט משגע עוד יותר. והשבועיים האלה - עד שמקבלים תשובות, הם מורטי עצבים...

אני לא חושבת שיש הבדל משמעותי בן הריון רגיל להריון מהחזרה, חוץ מזה שהריון מהחזרה הוא פשוט הרבה יותר יקר לנו ואנחנו משקיעים בו יותר, אבל מהצד השני, הסטריה ולחץ גם לא בריאים... אז כל אחד ואיפה שהוא מתאזן כדי להרגיש רגוע וטוב עם עצמו. אם טוב לך לנסות ולקנות כסא אוכל נמוך ושרפרף וכו' - אז בסדר, אפשר להשתדל פחות להרים, אבל אף פעם לא הנחו אותי מראש לא להרים את הילד הקטן וממש להזהר מכל הרמה. רק במקרה שהייתי בשמירה כשבאמת היה לי דימום והמטומה - אז באמת נזהרתי מאוד כי זה היה משמעותי.

באיזשהו מקום קיוויתי לתשובה כמו שלך.

האמת שעוד לא היתה ההחזרה, אנחנו התחלנו לחשוב על זה בימים האחרונים... ולפי מיטב ידיעתי, גם בהריון רגיל בשליש הראשון לא כדאי להרים דברים כבדים... לכן ידעתי שאחרי החזרה עוד יותר כדאי להקפיד. ולא יזיק לי לאמץ דרכי התמודדות שיקלו עלי מעכשיו, חבל לחכות לבטן ענקית שתוריד לי את הסבלנות... לא?

אני גם מרימה עם בטן גדולה... שוב, לא לזמן ארוך, אבל אם יש צורך.

וברור שהרגלים טובים ש"ישחררו" אותה ממך ויקנו לה יותר עצמאות - זה תמיד טוב. 

וזה כמובן גם תלוי ילד וגיל וכמה הוא מוכן להשתחרר ממך.

אצלי, נכנסתי להריון מהחזרה אצל הבת שלי כשהבכור היה בן 9 חודשים. הרמתי אותו, וסחבתי אותו בעגלה באוטובוסים, עד הרגע האחרון... ובעלי אף פעם לא היה בשעות ההשכבה בבית. אחר כך היו הפרשים הרבה יותר גדולים, הם היו כבר בני שנתיים וחצי ופחות תלויים בי, אבל אולי בגלל שכבר התרגלתי, לא חשבתי לעשות מזה יותר מדי סיפור, ומעולם לא חשבתי שזה בעיה להכניס לשניה למיטה או להרים לכסא אוכל...

ואם אתם עוד לפני - אז באמת יש זמן להתכונן ולקנות "חפצי עזר" שיעזרו לך להיות חופשיה יותר.

ושיהיה בהצלחה ובקלות!!

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר