בני ישראל אכלו מצות במצריים גם לפני היציאה ובבית המקדש יש כל השנה איסור על אכילת חמץ גם לחם הפנים הוא מצה.

במצה יש עניין יותר מזה, כרגע אין לי זמן בעז"ה יותר מאוחר ארחיב.

כמו מרור לאכול רק לזכר.. ואז לאכול עוד ירקות...

אז...

אני לא זוכרת בדיוק

אבל-- הרעיון הוא [משהו כמו..]

ה"תיקון" של האיסור של חמץ זה בשבועות.. שיש [בבהימ"ק- יבנה במהרה!! ניפגש] מצוות: 2 הלחם שזה חובה שזה יהיה חמץ.

-- זה לא בדיוק ענה.. משהו נחמד אבל--

באמת. 
ו...לתשובה:

טוב , נתחיל בזה -
"שירה על הים - בכ"א בניסן נאמרה, כדתניא בסדר עולם: מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפני פי החירות - הרי שלשה; ברביעי 'ויוגד למלך מצרים כי ברח העם' [שמות יד,ה]; חמישי וששי רדפו מצרים; אור שביעי ירדו לים, שנאמר 'ויאר את הלילה' [שמות יד,כ]; לשחרית אמרו שירה, ויום שביעי היה, ויו"ט אחרון של פסח היה)."

[מצטער על הסוג כתב. אני לא יודע איך מחליפים.]
ז"א , מאז שיצאו עם ישראל ממצרים עד שאמרו שירה > שבעה ימים.

"בספר בית אלקים, שער היסודות, פרק ל"ז נכתב:"ימי פסח היו שבעה כי לא היתה יציאתם שלימה עד יום השביעי שהוא יום קריעת ים סוף, שראו ישראל את אויביהם מצרים מת על שפת הים, וכמו שאמר הנביא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כי לא היה יום אחד יציאת מצרים כ"א שבעה ימים עד שראו הנפלאות על הים...".

הוי אומר - יציאת מצרים במלואה , בשלמותה -
הייתה שבעה ימים.
ממילא , כיום אנחנו , שלא אוכלים "חמץ" זכר ליציאתינו ממצרים -
אמרה לנו התורה  > תשמרו שבעה ימים.
 למה שומרים את פסח >
"אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם"
בגלל היציאה ממצרים.

היציאה במלואה , כמה הייתה?
שבעה ימים.
ממילא , צריך לשמור לאכול מצות - שבעה ימים.

זהו. עד כאן בנושא זה.
הבנו ב"ה למה 7 ימים.


להמשך -
למה כזו הקפדה?
ת'אמת. לא יודע. אבל , אני חושב , אולי בגלל ש...
אם תהיה רק הקפדה קטנה - לא נזכור את זה ממש.
[כמו ש...בשמיטה , אנחנו לא כ"כ שמים לב שאנחנו נמצאים בה.]
אבל , ברגע שאנחנו "מזדהים" איתם לגמרי -
הם לא אכלו לגמרי - אנחנו לא נוכל לגמרי >
ההזדהות הרבה יותר חזקה ו...ממילא גם נשמרת ["את חג המצוות תשמור"] בחוזקה.
אבל , שוב - זה רק "המצאה" שעלתה במוחי. אולי זו הסיבה.

ו...לענין הכי חשוב:

"אסור להנות"?
נווו באמת?!?
תוכלי מצה עם שוקולד כמה ימים.
חוץ מזה , גם "ופלים" , "במבה".
האאא...אופס. אולי את אשכנזיה.



בקיצור - חג כשר ושמח לכל עמ"י.
אמן!

נראה לי שהתבלבלתי..סליחה... כנראה זה היה שזה יותר חמור מבשר וחלב?

אבל זה על אותו רעיון..

אגב, תודה לכולם על ההסברים

בדקתי בספר החינוך לגבי זה >>

להמשך -
למה כזו הקפדה?
ת'אמת. לא יודע. אבל , אני חושב , אולי בגלל ש...
אם תהיה רק הקפדה קטנה - לא נזכור את זה ממש.
[כמו ש...בשמיטה , אנחנו לא כ"כ שמים לב שאנחנו נמצאים בה.]
אבל , ברגע שאנחנו "מזדהים" איתם לגמרי -
הם לא אכלו לגמרי - אנחנו לא נוכל לגמרי >
ההזדהות הרבה יותר חזקה ו...ממילא גם נשמרת ["את חג המצוות תשמור"] בחוזקה.
אבל , שוב - זה רק "המצאה" שעלתה במוחי. אולי זו הסיבה.

וכמדומני הוא כותב שם משו כמו זה.
שה' הדגיש את המצוה אפילו על קצת - בכדי שהיא תודגש לנו.
[עיינו שם , כמדומני "שורשי המצוה" מצוה - יב']



בשורות טובות!

[וזה באמת היה מעצבן לקרוא בכתב הזה...]

הבנתי אותך נראלי...תודה...

אההה, מצה עם שוקולד זה מצה עם שוקולד, אבל זה עדיין מצה!! [כע, כע,...אשכנזיה גאה!!]

ממש תודה, ופסח כשר ושמח..[אההממ...;)]

זה ג מקסים עם תוכן יהודי ועמוק, שהוציאו ממנו את העיקר ומתמקדים בטפל! שהסמרטוט יהיה כשר לפסח, שהספריה תהיה בלי אבק וכל הדברים האלה.

את הנקיונות לדעתי צריך להעביר ללפני ר"ה! תנקו את מה שתכלס צריך להיות נקי- המטבח- ותתמקדו העיקר! שזה לבער את החמץ מקרבנו (איך עושים את זה זה כבר סיפור אחר...

איך זה יכול להיות שסקילה חמור המכרת?

אם אני לא טועה- כרת פירושו שלנשמתו אין חלק בעולם הבא, וסקילה...? איך זה יותר חמור מכרת?

[אני לא מדבר לגבי פסח - כי כבר אמרתי שאני לא יודע שם. רק לכאורה. אבל יש מצב ששם זה שונה. לכן -
הכי טוב זה לשאול רב מוסמך. צריך לבדוק לאיזה כרת האיסור של לאכול חמץ משתייך מבין כלל הסוגיה כרת.]



עייני כאן >>

נא עיין ברמב"ן ויקרא פרק יח פסוק כט

כט) ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם - זרעו נכרת וימיו נכרתים, לשון רש"י (לעיל יז ט). והנה בכריתות בתורה שלשה ענינים, האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא (שם שם ד ט), והשני שנאמר בהן ונכרתו הנפשות העושות, ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג) והשלישי שנאמר בהן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא). ואמר ביום הכפורים (להלן כג ל) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, ואמרו בסיפרא (אמור פרק יד ד), לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, וכשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן:
וביאור הענין, כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא, יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה, והם ששים שנה, ואין נפשו בהכרת, אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים כי צדיק היה, ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא הוא העולם שאחרי התחיה, ובזה אמר ונכרת האיש ההוא:
ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות, ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כענין שכתוב (קהלת ז טו) ויש רשע מאריך ברעתו. וזהו מה שאמרו רבותינו (עיין ר"ה יז א) אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו':
ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו, והוא הנאמר בו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו (שבועות יג א) הכרת, בעולם הזה, תכרת, לעולם הבא, לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים, שלא תחיה נפשו בתחיית המתים ואין לה חלק לעולם הבא:
ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בעניני עבודה זרה ומגדף, ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות (שם) כי דבר ה' בזה, זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר, זה המפיר ברית בשר, אבל אינו בכל הכריתות. ושם מבואר זה בגמרא שאין הכפל של הכרת תכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה, כי הכתוב הוא במגדף ועובד ע"ז, והם הוסיפו במדרשים הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים, וכמו שנאמר בהם בקבלה (ישעיה סו כד), כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והם אותם שמנו במשנה (סנהדרין צ א) ובברייתא (שם קח א) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא:
וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן "ערירים". ויתכן שהוקשו כל העריות זו לזו, אבל בשאר הכריתות כגון חלב ודם אין לנו. כתב ר"א (להלן כג ל) יש הפרש בין והאבדתי ובין ונכרתה, ולא אוכל לפרש. יחשוב החכם כי האובדת תאבד והנכרתת תכחד ולא ישא אלהים נפש:
ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות, כי באמרו יתברך ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (במדבר טו ל), ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג), יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון. ולכך הוא מפרש הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא), כי העון אשר בה הוא יכריתנה:
וטעם הענין, כי נשמת האדם נר ה' אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת שדי, כמו שנאמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. והנה היא בענינה ולא תמות, ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סיבת הויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים הנבדלים, ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי, והוא הלשון שתפסה בהן התורה "כרת" כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו. והוא מה שאמרו רבותינו (ספרי שלח קיב), מקרב עמה, ועמה שלום, כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו, והן עמה שהן בשלום:
וכבר פירשנו (שמות ו ב) כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתיים מן הנסים הנסתרים, בדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם, ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסי, ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי:
והנה הכריתות שבתורה הם שלשים ושש (כריתות ב א), ומהם רבים באיסורי הערוה רצוני לומר על בעילה האסורה, וכן מיתות בית דין בענין הבעילה שש עשרה ואין באיסור המאכלים מיתה כלל:
והטעם בהיות העונשין הגדולים כמיתת בית דין והכרת בעניני הבעילה, מפני שגילוי העריות דבר נמאס מאד אצל התורה, כנזכר בזאת הפרשה ובמקומות רבים בכתוב, וחכמים מזכירין לעולם עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, יזכירו אותה אחר עבודה זרה וקודם שפיכות דמים, וכמו שאמרו (סנהדרין קו א) אלהיהם של אלו שונא זמה הוא. ויש לענין סוד גדול בסוד היצירה. והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא) בעבור היות יצר האדם גדול בענין המשגל והתאוה בו רבה, והדברים שהם רבי המכשולות צריכים עונש גדול ליסר אותם. וגם זה אמת:

http://www.kipa.co.il/ask/show/25478

קצת קשה לקריאה , אבל בעקרון - מסביר הרמב"ן שיש כמה סוגי כרת.

מקווה שזה הובן.
בשורות טובות!

כי - עושים את זה לזכר המאורע.
ממש לאותו המאורע.
אותו המאורע היה בימים האלו - הזכר נקבע בימים האלו.

[חוץ מזה , שכל יום אנו מזכירים כמה פעמים את יציאת מצרים - בסיס ה"אמונה" - לידת עם ישראל.]

תוכלי לשאול את השאלה הזו גם על:
חנוכה , שבועות , סוכות וכדו'.
התשובה , דומה. ^

מקוה שהובנתי.
חג כשר ושמח!

(לא זוכרת את שמו)

לחמץ יש כמה בחינות של העולם הזה, שזה דבר טוב, רק שצריך לחבר אותו עם הרוחניות. זמן יציאת מצרים זה זמן לידת עמ"י, וכמו שכשנולד תינוק אז בהתחלה דואגים שהכל יהיה סטרילי ונקי מחיידקים, כך בפסח אנחנו נזהרים שיהיה הכל סטרילי מחמץ. אבל בשאר השנה אין איתו בעיה. 

בקשר לשאלה למה אוכלים מצה אם זה רק בגלל שאבותינו לא הספיקו להכין משהו קצת יותר שווה- אומרים ש "בעבור זה עשה ה' לי..." בשביל שנשב ונאכל מצות, ונקריב קרבן פסח, אז ה' הוציא אותנו ממצרים, ולא רק ההפך כמו שנהוג לחשוב שבגלל שיצאנו ממצרים אז אנחנו אוכלים מצה.... יפה לראות את זה מהכיוון הזה.

בכך נמצא אולי יישוב לסתירה חמורה בטעם המצה. בהגדה אנו אומרים, "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". והרי מן התורה נאמר שישראל נצטוו על המצה עוד לפני יציאת מצרים, לפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ!
ואכן שתי מצות הן. המצה שד' ציווה עליה את ישראל, והמצה שישראל עשו מעצמם. המצה הראשונה שישראל נצטוו בה מפי הגבורה, קדמה ליציאת מצרים. היא באה להדגיש לישראל שלא יזקפו את הגאולה לעצמם. שיאכלו לחם עוני, וייגאלו מתוך תחושת ענווה של הכרה בה' שהוא הוא גואלם, ללא מלאך וללא שרף וללא שליח. כל יצירתם של ישראל, יצירה א-להית היא, ועליהם לשמור על טבעם העצמי, לא להוסיף תוספות מלאכותיות שיש בהן השתעבדות לגורם חיצוני כל שהוא. המצה הזאת היא הקמח הטבעי, יסוד החיים, הנקי, הטהור, ללא כל תערובת פסולה. מצה זו חיובה במצרים לא היה אלא לילה אחד, הלילה שלפני הגאולה. למחרת היה החמץ עתיד להיות מותר, ומשום כך הכינו בני ישראל בצק כצידה לדרך, מתוך הנחה שיוכלו להחמיצו למחרת. אולם כאן באה המצה השנייה. מצתם של ישראל שלא התמהמהו, שהזדרזו לצאת, שלא היו פסיביים, אלא רצו להיגאל מוקדם ככל האפשר. בלחץ הזמן אפו את הבצק כמצה, אולם הם עשו זאת מיוזמתם, לא כדרישה הלכתית מגבוה.
איסור החמץ לדורות למשך שבעה ימים הוא כנגד מצתם של ישראל, זהו חג המצות. מצוות המצה בלילה הראשון היא כנגד מצתו של הקב"ה, זהו חג הפסח.
בהגדה אנו פותחים ב"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים", ובזאת אנו רומזים לטעמה הראשון של המצה, למצתו שזרז אותנו לצאת ממרים, ובעודנו עבדים חייב אותנו לאכול מצה על שם חירות העתיד. אך באמירת "מצה זו על שום מה?" אנו מדגישים את הנימוק השני, למצתם של ישראל, שנחפזו לצאת ממצרים ולא התמהמהו. נימוק זה, כנראה, הוא העיקרי בעיני בעל ההגדה.   
                                           

{הרב יעקוב אריאל, מעיניי הישועה פרשת ויקרא..}

http://www.myim.co.il/main.php?mod=rabbyOpen&sectionID=14&articleID=474

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא