בני ישראל אכלו מצות במצריים גם לפני היציאה ובבית המקדש יש כל השנה איסור על אכילת חמץ גם לחם הפנים הוא מצה.

במצה יש עניין יותר מזה, כרגע אין לי זמן בעז"ה יותר מאוחר ארחיב.

כמו מרור לאכול רק לזכר.. ואז לאכול עוד ירקות...

אז...

אני לא זוכרת בדיוק

אבל-- הרעיון הוא [משהו כמו..]

ה"תיקון" של האיסור של חמץ זה בשבועות.. שיש [בבהימ"ק- יבנה במהרה!! ניפגש] מצוות: 2 הלחם שזה חובה שזה יהיה חמץ.

-- זה לא בדיוק ענה.. משהו נחמד אבל--

באמת. 
ו...לתשובה:

טוב , נתחיל בזה -
"שירה על הים - בכ"א בניסן נאמרה, כדתניא בסדר עולם: מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפני פי החירות - הרי שלשה; ברביעי 'ויוגד למלך מצרים כי ברח העם' [שמות יד,ה]; חמישי וששי רדפו מצרים; אור שביעי ירדו לים, שנאמר 'ויאר את הלילה' [שמות יד,כ]; לשחרית אמרו שירה, ויום שביעי היה, ויו"ט אחרון של פסח היה)."

[מצטער על הסוג כתב. אני לא יודע איך מחליפים.]
ז"א , מאז שיצאו עם ישראל ממצרים עד שאמרו שירה > שבעה ימים.

"בספר בית אלקים, שער היסודות, פרק ל"ז נכתב:"ימי פסח היו שבעה כי לא היתה יציאתם שלימה עד יום השביעי שהוא יום קריעת ים סוף, שראו ישראל את אויביהם מצרים מת על שפת הים, וכמו שאמר הנביא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כי לא היה יום אחד יציאת מצרים כ"א שבעה ימים עד שראו הנפלאות על הים...".

הוי אומר - יציאת מצרים במלואה , בשלמותה -
הייתה שבעה ימים.
ממילא , כיום אנחנו , שלא אוכלים "חמץ" זכר ליציאתינו ממצרים -
אמרה לנו התורה  > תשמרו שבעה ימים.
 למה שומרים את פסח >
"אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם"
בגלל היציאה ממצרים.

היציאה במלואה , כמה הייתה?
שבעה ימים.
ממילא , צריך לשמור לאכול מצות - שבעה ימים.

זהו. עד כאן בנושא זה.
הבנו ב"ה למה 7 ימים.


להמשך -
למה כזו הקפדה?
ת'אמת. לא יודע. אבל , אני חושב , אולי בגלל ש...
אם תהיה רק הקפדה קטנה - לא נזכור את זה ממש.
[כמו ש...בשמיטה , אנחנו לא כ"כ שמים לב שאנחנו נמצאים בה.]
אבל , ברגע שאנחנו "מזדהים" איתם לגמרי -
הם לא אכלו לגמרי - אנחנו לא נוכל לגמרי >
ההזדהות הרבה יותר חזקה ו...ממילא גם נשמרת ["את חג המצוות תשמור"] בחוזקה.
אבל , שוב - זה רק "המצאה" שעלתה במוחי. אולי זו הסיבה.

ו...לענין הכי חשוב:

"אסור להנות"?
נווו באמת?!?
תוכלי מצה עם שוקולד כמה ימים.
חוץ מזה , גם "ופלים" , "במבה".
האאא...אופס. אולי את אשכנזיה.



בקיצור - חג כשר ושמח לכל עמ"י.
אמן!

נראה לי שהתבלבלתי..סליחה... כנראה זה היה שזה יותר חמור מבשר וחלב?

אבל זה על אותו רעיון..

אגב, תודה לכולם על ההסברים

בדקתי בספר החינוך לגבי זה >>

להמשך -
למה כזו הקפדה?
ת'אמת. לא יודע. אבל , אני חושב , אולי בגלל ש...
אם תהיה רק הקפדה קטנה - לא נזכור את זה ממש.
[כמו ש...בשמיטה , אנחנו לא כ"כ שמים לב שאנחנו נמצאים בה.]
אבל , ברגע שאנחנו "מזדהים" איתם לגמרי -
הם לא אכלו לגמרי - אנחנו לא נוכל לגמרי >
ההזדהות הרבה יותר חזקה ו...ממילא גם נשמרת ["את חג המצוות תשמור"] בחוזקה.
אבל , שוב - זה רק "המצאה" שעלתה במוחי. אולי זו הסיבה.

וכמדומני הוא כותב שם משו כמו זה.
שה' הדגיש את המצוה אפילו על קצת - בכדי שהיא תודגש לנו.
[עיינו שם , כמדומני "שורשי המצוה" מצוה - יב']



בשורות טובות!

[וזה באמת היה מעצבן לקרוא בכתב הזה...]

הבנתי אותך נראלי...תודה...

אההה, מצה עם שוקולד זה מצה עם שוקולד, אבל זה עדיין מצה!! [כע, כע,...אשכנזיה גאה!!]

ממש תודה, ופסח כשר ושמח..[אההממ...;)]

זה ג מקסים עם תוכן יהודי ועמוק, שהוציאו ממנו את העיקר ומתמקדים בטפל! שהסמרטוט יהיה כשר לפסח, שהספריה תהיה בלי אבק וכל הדברים האלה.

את הנקיונות לדעתי צריך להעביר ללפני ר"ה! תנקו את מה שתכלס צריך להיות נקי- המטבח- ותתמקדו העיקר! שזה לבער את החמץ מקרבנו (איך עושים את זה זה כבר סיפור אחר...

איך זה יכול להיות שסקילה חמור המכרת?

אם אני לא טועה- כרת פירושו שלנשמתו אין חלק בעולם הבא, וסקילה...? איך זה יותר חמור מכרת?

[אני לא מדבר לגבי פסח - כי כבר אמרתי שאני לא יודע שם. רק לכאורה. אבל יש מצב ששם זה שונה. לכן -
הכי טוב זה לשאול רב מוסמך. צריך לבדוק לאיזה כרת האיסור של לאכול חמץ משתייך מבין כלל הסוגיה כרת.]



עייני כאן >>

נא עיין ברמב"ן ויקרא פרק יח פסוק כט

כט) ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם - זרעו נכרת וימיו נכרתים, לשון רש"י (לעיל יז ט). והנה בכריתות בתורה שלשה ענינים, האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא (שם שם ד ט), והשני שנאמר בהן ונכרתו הנפשות העושות, ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג) והשלישי שנאמר בהן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא). ואמר ביום הכפורים (להלן כג ל) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, ואמרו בסיפרא (אמור פרק יד ד), לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, וכשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן:
וביאור הענין, כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא, יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה, והם ששים שנה, ואין נפשו בהכרת, אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים כי צדיק היה, ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא הוא העולם שאחרי התחיה, ובזה אמר ונכרת האיש ההוא:
ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות, ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כענין שכתוב (קהלת ז טו) ויש רשע מאריך ברעתו. וזהו מה שאמרו רבותינו (עיין ר"ה יז א) אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו':
ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו, והוא הנאמר בו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו (שבועות יג א) הכרת, בעולם הזה, תכרת, לעולם הבא, לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים, שלא תחיה נפשו בתחיית המתים ואין לה חלק לעולם הבא:
ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בעניני עבודה זרה ומגדף, ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות (שם) כי דבר ה' בזה, זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר, זה המפיר ברית בשר, אבל אינו בכל הכריתות. ושם מבואר זה בגמרא שאין הכפל של הכרת תכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה, כי הכתוב הוא במגדף ועובד ע"ז, והם הוסיפו במדרשים הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים, וכמו שנאמר בהם בקבלה (ישעיה סו כד), כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והם אותם שמנו במשנה (סנהדרין צ א) ובברייתא (שם קח א) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא:
וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן "ערירים". ויתכן שהוקשו כל העריות זו לזו, אבל בשאר הכריתות כגון חלב ודם אין לנו. כתב ר"א (להלן כג ל) יש הפרש בין והאבדתי ובין ונכרתה, ולא אוכל לפרש. יחשוב החכם כי האובדת תאבד והנכרתת תכחד ולא ישא אלהים נפש:
ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות, כי באמרו יתברך ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (במדבר טו ל), ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג), יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון. ולכך הוא מפרש הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא), כי העון אשר בה הוא יכריתנה:
וטעם הענין, כי נשמת האדם נר ה' אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת שדי, כמו שנאמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. והנה היא בענינה ולא תמות, ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סיבת הויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים הנבדלים, ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי, והוא הלשון שתפסה בהן התורה "כרת" כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו. והוא מה שאמרו רבותינו (ספרי שלח קיב), מקרב עמה, ועמה שלום, כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו, והן עמה שהן בשלום:
וכבר פירשנו (שמות ו ב) כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתיים מן הנסים הנסתרים, בדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם, ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסי, ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי:
והנה הכריתות שבתורה הם שלשים ושש (כריתות ב א), ומהם רבים באיסורי הערוה רצוני לומר על בעילה האסורה, וכן מיתות בית דין בענין הבעילה שש עשרה ואין באיסור המאכלים מיתה כלל:
והטעם בהיות העונשין הגדולים כמיתת בית דין והכרת בעניני הבעילה, מפני שגילוי העריות דבר נמאס מאד אצל התורה, כנזכר בזאת הפרשה ובמקומות רבים בכתוב, וחכמים מזכירין לעולם עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, יזכירו אותה אחר עבודה זרה וקודם שפיכות דמים, וכמו שאמרו (סנהדרין קו א) אלהיהם של אלו שונא זמה הוא. ויש לענין סוד גדול בסוד היצירה. והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא) בעבור היות יצר האדם גדול בענין המשגל והתאוה בו רבה, והדברים שהם רבי המכשולות צריכים עונש גדול ליסר אותם. וגם זה אמת:

http://www.kipa.co.il/ask/show/25478

קצת קשה לקריאה , אבל בעקרון - מסביר הרמב"ן שיש כמה סוגי כרת.

מקווה שזה הובן.
בשורות טובות!

כי - עושים את זה לזכר המאורע.
ממש לאותו המאורע.
אותו המאורע היה בימים האלו - הזכר נקבע בימים האלו.

[חוץ מזה , שכל יום אנו מזכירים כמה פעמים את יציאת מצרים - בסיס ה"אמונה" - לידת עם ישראל.]

תוכלי לשאול את השאלה הזו גם על:
חנוכה , שבועות , סוכות וכדו'.
התשובה , דומה. ^

מקוה שהובנתי.
חג כשר ושמח!

(לא זוכרת את שמו)

לחמץ יש כמה בחינות של העולם הזה, שזה דבר טוב, רק שצריך לחבר אותו עם הרוחניות. זמן יציאת מצרים זה זמן לידת עמ"י, וכמו שכשנולד תינוק אז בהתחלה דואגים שהכל יהיה סטרילי ונקי מחיידקים, כך בפסח אנחנו נזהרים שיהיה הכל סטרילי מחמץ. אבל בשאר השנה אין איתו בעיה. 

בקשר לשאלה למה אוכלים מצה אם זה רק בגלל שאבותינו לא הספיקו להכין משהו קצת יותר שווה- אומרים ש "בעבור זה עשה ה' לי..." בשביל שנשב ונאכל מצות, ונקריב קרבן פסח, אז ה' הוציא אותנו ממצרים, ולא רק ההפך כמו שנהוג לחשוב שבגלל שיצאנו ממצרים אז אנחנו אוכלים מצה.... יפה לראות את זה מהכיוון הזה.

בכך נמצא אולי יישוב לסתירה חמורה בטעם המצה. בהגדה אנו אומרים, "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". והרי מן התורה נאמר שישראל נצטוו על המצה עוד לפני יציאת מצרים, לפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ!
ואכן שתי מצות הן. המצה שד' ציווה עליה את ישראל, והמצה שישראל עשו מעצמם. המצה הראשונה שישראל נצטוו בה מפי הגבורה, קדמה ליציאת מצרים. היא באה להדגיש לישראל שלא יזקפו את הגאולה לעצמם. שיאכלו לחם עוני, וייגאלו מתוך תחושת ענווה של הכרה בה' שהוא הוא גואלם, ללא מלאך וללא שרף וללא שליח. כל יצירתם של ישראל, יצירה א-להית היא, ועליהם לשמור על טבעם העצמי, לא להוסיף תוספות מלאכותיות שיש בהן השתעבדות לגורם חיצוני כל שהוא. המצה הזאת היא הקמח הטבעי, יסוד החיים, הנקי, הטהור, ללא כל תערובת פסולה. מצה זו חיובה במצרים לא היה אלא לילה אחד, הלילה שלפני הגאולה. למחרת היה החמץ עתיד להיות מותר, ומשום כך הכינו בני ישראל בצק כצידה לדרך, מתוך הנחה שיוכלו להחמיצו למחרת. אולם כאן באה המצה השנייה. מצתם של ישראל שלא התמהמהו, שהזדרזו לצאת, שלא היו פסיביים, אלא רצו להיגאל מוקדם ככל האפשר. בלחץ הזמן אפו את הבצק כמצה, אולם הם עשו זאת מיוזמתם, לא כדרישה הלכתית מגבוה.
איסור החמץ לדורות למשך שבעה ימים הוא כנגד מצתם של ישראל, זהו חג המצות. מצוות המצה בלילה הראשון היא כנגד מצתו של הקב"ה, זהו חג הפסח.
בהגדה אנו פותחים ב"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים", ובזאת אנו רומזים לטעמה הראשון של המצה, למצתו שזרז אותנו לצאת ממרים, ובעודנו עבדים חייב אותנו לאכול מצה על שם חירות העתיד. אך באמירת "מצה זו על שום מה?" אנו מדגישים את הנימוק השני, למצתם של ישראל, שנחפזו לצאת ממצרים ולא התמהמהו. נימוק זה, כנראה, הוא העיקרי בעיני בעל ההגדה.   
                                           

{הרב יעקוב אריאל, מעיניי הישועה פרשת ויקרא..}

http://www.myim.co.il/main.php?mod=rabbyOpen&sectionID=14&articleID=474

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!