למחר- עבודה בארץ, לוג, ספרות כמה שיותר מהר כי זה כבר באיחור.
שלישי רביעי חמישי טיול בצפון
שבת אירוח- נרשמה חניכה בעייתית ממש אני נראלי אדבר עם ההורים שלה. לעזאזל. אין לי כח לזה.
למחר- עבודה בארץ, לוג, ספרות כמה שיותר מהר כי זה כבר באיחור.
שלישי רביעי חמישי טיול בצפון
שבת אירוח- נרשמה חניכה בעייתית ממש אני נראלי אדבר עם ההורים שלה. לעזאזל. אין לי כח לזה.
תהני
להנות ממה?
אוי גאד. המזוכיזם. להנות מכאב. פיכ.)
|שותק|)
3 ימים, צפון, לבד, להסתובב במלאמלא אתרים, עם מחברת ועט, והכל לבגרות.
מקסים, נכון?
הדבר היחיד שמנחם אותי זה שאני אאבד שם מתישהו וזהו
בא לי גם.
את זה אני לא מרשה. פרובלם.
כילו אולי טיפה. אבל לוידעת.
אנחנו והשמינית. בעע.
המ. ממתי אני עושה רק את מה שמרשים לי?
שאלה נהדרת.
ומסלולים מאתגרים ואני עם קוצר נשימה. אין לי כח.
נכון. ומכיוון שהתשובה שלה היא שאני לא עושה רק את מה שמרשים לי, ואני לא אהיה פה המון זמן, אתה פשוט לא תדע מזה, וכנראה שזה יקרה. אז תנחומיי
על מסלולים לא.
יש פלאפון, לא?
שלישי- בית שאן, כוכב הירדן, הטנק של דגניה, חמת טבריה, נבי שעוייב. ישנים בגולן. (מעניין כמה זמן נהיה בנסיעותץ כל מקום רחוק קילומטרים אחד משהני)
רביעי- אום אל קנטיר, גמלא, איניעם, קצרין, פארק וולקאני, ההג'ובה הגדולה, מצפה גדות, צפת.
חמישי- תל חי, נחל קדש, החולה.
זה בלתי שריד.
יש, רק חוששתני שרצית שנפסיק. לא?
וואו. יש חלקים שנשמעים נחמדים אבל זה גדוש מדי.
זה לא כ"כ תלוי בי בשלב הזה.
מידי.
המ. לכן אני פשוט סותמת ולא מקשה
אני משום מה מקווה שבתקופה טובה יותר זה יחזור. לא יודע.
המ.
לא משנה..
נדבר מתישהו ואסביר.
אני לא אשרוד את השבוע בשביל זה
תשתדלי.
(|חושב שיש לו את הזכות לבקש|
פחח לא).
אולי.
כבר ראיתי שזה אפשרי. ע"ע השבוע ההוא
אין לך מושג כמה זה לא היה אפשרי ומה קרה באותו שבוע.
אני יודע. 
אבל את פה. זו עובדה
אני כבר לא ממש פה
|נגמר|
אבלאבל פיצית.
לאלא. אני לא מרשה לך.
@שחר. יש פה מעיינות? מנסתם.
רק כשמתיש הכל מציק ומתסכל.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)