הרגשתי מרחפת. משוחררת. כמו הלב נפתח קמעה, נטול מחסומים שביום יום.
הלב שלי התמלא אהבה אדירה שאין לה גבול וסוף. אהבה עצומה למשפחה שלי, לחברות שלי, לקב"ה.

העצמות שלי בערו מגעגוע לקב"ה, להרגשת הקרבה אליו, לאור שלו.
בנים יוצאים. נכנסים. בין בין מנסים לתפוס איזה ריקוד טוב.
'קלי קלי' מתנגן לו בכל העצמה. אחי מתחיל לבכות, ואני יחד איתו. בוכים משמחה. מהתרגשות.

רוקדים, ומרגישים את הקב"ה פה. הכי קרוב שיש.
פתאום אני רוצה לחבק את העולם; לצרוח את האהבה שבי לאנשים שאני אוהבת. ללחוש לאחיות שלי שהן טובות. ואופ. הלוואי שאצליח להיות קרובה אליהן באמת.

כל כולי באורות מטורפים ובדיוק אחי בא ואומר לי: "את אחות כ"כ טובה! באמת! אני אגיד לך מה, רק תורידי קצת מהפסיכולוגיה הזאת שלך. לא הכל זה נפש. תשחררי.. חוץ מזה, המגפיים שלך מזכירות בלנסטון ובלנסטון זה בכלל של בנים. תשני את שני הדברים האלו ואז אפשר לומר שאת אחלה. אה, וזוכרת שסיפרתי לך על חבר שלי שקונה בסכום מכובד דברים לכבוד שבת? זה בכלל אני. שש. אבל אל תגלי. תעשי לי טובה".

כאן הדמעות כבר לגמרי בורחות להן.
למה מגיע לי כזה אח טוב. אלוקים.
כמה טוב יש. ואני שוכחת, נבלעת בקושי.


-נכתב רבע שעה לפני כניסת שבת אז אנא קחי בערבון מוגבל-